מה מייחד את עשרה בטבת שנקבע כאחד הצומות המרכזיים ובנוסף- האבודרהם פוסק כי אם עשרה בטבת חל בשבת – הצום דוחה את השבת, וזאת בניגוד לכל הצומות האחרים, כולל תשעה באב. הנימוק: בשפר יחזקאל כתוב "בעצם היום הזה" על התאריך. זה עצמו מוליד שאלה : מדוע אפוא באמת בצום זה מדגישים את "בעצם היום הזה" ?!
כנראה צריך לומר שאנו לא מציינים את המאורע הספציפי אלא את היום, ולכן א"א לדחות את הצום מהיום, שלא כציון ארוע שאפשר לדחותו.
שמעתי מהרב מדן: בספר זכריה נאמר שהצומות יהפכו לימי ששון ושמחה, ולא מובן למה היום של החורבן יהפך ליום שמח לאחר שיבנה מחדש. צריך לומר שהצומות בבסיסם היו אמורים להיות ימי ששון ושמחה, ופספסנו אותם ובשל כך אנו צמים, אך כאשר יתוקן המצב, הם יחזרו למהותם להיות ימי ששון ושמחה.
י"ז בתמוז היה יום מתן לוחות ראשונים, ולו זכינו היו בידנו כיום הלוחות הראשונים, ומכוחם היינו עובדים את הקב"ה בצורה שונה לחלוטין. אהרן באמת אמר "חג לה' מחר", אך לא זכינו, ויום זה קבץ לעצמו צרות במשך הדורות. לעתיד לבוא יתוקן חטא העגל, ונשוב להתקשר דרך מהותם של לוחות ראשונים, ואז נוכל לחגוג את חג מתן תורה בי"ז בתמוז.
ט' באב היה יום מתן א"י, המרגלים חזרו עם כל המפות והשרטוטים של ארץ ישראל, וביום זה היה אמור להיות הקישור הגדול של עם ישראל לארץ ישראל. אך המרגלים חטאו וכל העם נגרר אחריהם, ובמקום להתקשר לארץ בכינו בכיה של דורות, וגם יום זה קבץ לתוכו אסונות במשך הדורות.
ג' בתשרי שהוא צום גדליה, היה אמור להיות בעיצומו של ר"ה, שהוא יום המלכת ה'. המלכות של עם ישראל במציאות שהיא כעין מלכות של מעלה, נכחדה סופית ברציחתו של גדליה. אך ברור שר"ה הוא יום חג המלכת ה'.
כעת אחרי שמצאנו את חג התורה, חג הארץ, וחג ה', מה עוד נשאר? י' בטבת היה אמור להיות היום הגדול ביותר[1], העשירי שבעשירי, שזה מלכות דמלכות.
יעקב אבינו בפרשת השבוע מסר לבניו את אשר יקרה באחרית הימים. רש"י פרש שרצה לגלות להם את הקץ ונסתתם ממנו, אך אפשר לומר שאמר להם את אשר יקרה אותם ב'אחרית הימים העכשווית'. גם ישעיהו התנבא ל'אחרית הימים העכשווית', שכן חזקיהו אמור היה להיות משיח… . היה פוטנציאל לממוש נבואות אחרית הימים, אך לא זכינו.
ישעיהו נתנבא ש"באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים… ונהרו אליו כל-הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם." החזון היה שכל העולם יתקבץ סביב ירושלים כדי ללמוד תורה ומשפט מעם הקודש. מבחינה חיצונית אמנם הגיעו כל העמים ונהרו סביב לירושלים אך שמתקרבים רואים שבמקום לבוא ללמוד ממנה באו לצור עליה ולהחריבה. איננו מתאבלים ומציינים את הארוע שקרה אלא את הפספוס של מה שלא קרה ביום הזה. ביום הזה היה אמור להתממש חזון אחרית הימים, אך זה לא קרה, ועל כך אנו צמים, ולא על ארוע שהתרחש, ולכן א"א לדחות את הצום. החזון נגנז עד לשעת הכושר הבאה, ואז יהפוך י' בטבת לחג אחרית הימים.
י' בטבת, אם כן, אינו צום על ארוע מסוים, ואפילו לא על מציאות מסוימת שישנה, אלא על מה שאין, על החסרונות של כל החזונות הגדולים שלנו, על הרצוי שרחוק כל כך מן המצוי. אנו צריכים לחשוב כיצד נצליח להביא את הגויים לשוב להתאסף מסביב לירושלים, אך אחרי שיכירו את חשיבותה עבורם, ויבואו לחזקה ולשומרה, ולא כדי לצור עליה ולהחריבה.
