אחד מחמשת האסונות הטראומטיים שאירעו בתשעה באב הינו לכידתה של ביתר: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה בתר, ונחרשה העיר." (תענית ד', ו'). על הרוגי ביתר נדרש: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר … "בני ציון היקרים המסולאים בפז" מאי "מסולאים בפז"? … אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין."(גיטין, נ"ח.) וצריך עיון – וכי גדלותם של הרוגי ביתר נעוצה היתה דווקא ביופים הפיזי?
בחינת ייעודו הרוחני והלאומי של בית המקדש, והשלכות החורבן ולכידת ביתר, תשפוך אור על הסוגיה.
"… כך אמר ר' יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה. וכי יש ירושלים למעלה? הן, שנאמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו"." (תענית, ה.), וכן: "אמר ר' יהושע בן לוי: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים." (ירושלמי, חגיגה, פ"ג, ה"ו). בית המקדש נועד לשמש גורם מאזן, משלים ומלכד בין ניגודי שמים וארץ, גוף ונשמה, אדם וחברו. עבודת ה' בבית המקדש הינה עבודה של התפעמות רוחנית הכרוכה בעבודה מעשית, ירושלים של מעלה מעורבת בירושלים של מטה, בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח')
שלמות זו מתגלמת בפרט בדמותו של הכהן הגדול, כאיש אשר גדולתו נעוצה בהשגותיו הרוחניות, השלובות בהישגיו הגשמיים, לרבות יופי, כח ועושר: "ולמה נקרא שמו כהן גדול שהוא גדול בחמשה דברים: בנוי, בכח, בעושר ובחכמה ובשנים" (תנחומא, אמור, פ"ד).
בני ביתר, אשר אבדנם נסמך, כאמור, לחורבן הבית, מייצגים גם הם את האיזון בין שמים וארץ שבבית המקדש. מסביר המהר"ל, כי יופיים הפיזי של בני ביתר נקשר בגדולתם הרוחנית. נשמתם ממעל האירה בגופם התחתון ושיוותה להם יופי גופני-בהיר-רוחני, ובלשונו:
"כי צריך שיעמיק בדברים אלו ואז ידע מדריגת ביתר והיופי אשר היה להם עד שהיו מגנין את הפז ביופין, כל הדברים האלו נמשכים אחר מדריגת ביתר שהיו מסולקים מן הגוף העכור והיה להם הבהירות והיופי. ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי הוא עכור, שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית היא עבה ועכורה לגמרי, והמים יש להם גשם דק יש בהם בהירות יותר, והרוח יש לו דקות הגשמי יותר והוא עוד יותר בהיר, וכן תמיד כאשר ידוע, והיה לביתר מדריגה זאת שהיו מסולקים מן החומר העב. וזהו שזכו ביתר אל מדריגות התפילין אשר הם פאר על גוף האדם אשר הוא נקי וטהור ובהיר מן החמרי" (נצח ישראל, פ"ד).
יופים החיצוני , לא זו בלבד שלא הסתיר את פנימיותם, כי אם שיקף את היופי הפנימי, בבחינת "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל" – "תתהלל ביופיה" (ע"פ הגר"א).
ההרמוניה שהשרה בית המקדש, אשר הובלטה במיוחד בדמות הכהן הגדול ובני ביתר, היתה ניכרת אף במועדי העליה לרגל לבית המקדש. מועדים אלו חלים בעונות ממוצעות, בהן שעות היום שוות לשעות הלילה ומזג האויר נוח – אות וסמל לאיזון, לשלמות ולשלווה ששרתה בבית המקדש, וכדברי המהר"ל:
"וכאשר עוד תבין תדע כי המועדים הם בחדש ניסן ובחדש תשרי, וזה כי שני אלו הזמנים שהם חדש ניסן ותשרי הוא זמן ממוצע זמן שוה שהרי היום והלילה שוים והקרירות והחמימות בשוה ואין זמן הזה יוצא לשום קצה מן הקצוות, ובשביל שאין הזמן יוצא לשום קצה ראוי שיהיה מוכן לקבלת הקדושה ביותר. אבל זמן אשר הוא יוצא לקצה מן הקצוות אינו מיוחד לקדושה האלקית אבל הוא מוכן להיות הפך הקדושה כמו ט' באב וי' בטבת שאלו החדשים מיוחדים להתנגד לקדושה האלקית" (גבורות ה', מ"ו).
חורבן הבית, המבטא את הפרת האיזון, בא בעטיים של חטאי ניתוק בין ארץ לשמים ובין אדם לחברו. תקופת בין המצרים, הניכרת בימים ארוכים, לילות קצרים ומזג אויר מוקצן, מייצגת גם היא מציאות קוטבית, קיצונית, מנותקת וכואבת, שהביאה לחורבן בית מקדשנו, חורבן ביתר, ואבדן מידת "היופי הבהיר". פורענות זו מגולמת בדמות קטב מרירי, אשר כשמו כן הוא, סמל לקוטביות ההרסנית והמחרבת שביסוד ימי האבל. תיאורו של קטב מרירי במדרש מבליט את ההקצנה חסרת הפרופורציה שבדמותו: "ר' יוחנן ורשב"ל – ר' יוחנן אמר כולו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות, ורשב"ל אמר עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת" (שם).
ימי הנחמה שלאחר תשעה באב משיבים האיזון שהופר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשה באב…"(תענית ד' ח'), אלו ימים בהם "תשש כוחה של חמה" (תענית ל:), בהם חוזרת ההרמוניה לעם ישראל – "הותרו שבטים לבא זב"ז" (שם), ובהם עתיד להבנות ביהמ"ק השלישי – נויו של עולם (פרי צדיק, ט"ו באב), אמן כן יהי רצון.
