(Datilin) – ג'וזף ליברמן, סנאטור ותיק מקונטיקט, שכחבר המתמודד של אל גור בשנת 2000 הפך לחבר היהודי הראשון בכרטיס נשיאותי גדול, מת ביום רביעי. הוא היה בן 82.
בהצהרה שנשלחה לעובדים לשעבר ולפי הדיווחים נאמר כי ליברמן סבל מסיבוכים מנפילה.
דמוקרט מתון – יש שיגידו שמרן – הפך לעצמאי, ליברמן היה ידוע בניסיונותיו לבנות גשרים בוושינגטון המקוטבת יותר ויותר, ולעתים איבד בדרך חברים ותיקים ובני ברית.
הוא גם הפך לאחד המודלים הבולטים ביותר לשמירה על מצוות יהודית במקומות גבוהים, בניגוד לפוליטיקאים היהודים החילוניים ברובם שקדמו לו על הבמה הציבורית. בשנת 2011, הוא כתב את "מתנת המנוחה: לגלות מחדש את היופי של השבת". בו הוא כתב כיצד בלילות שישי היה צועד את ארבעת הקילומטרים בערך מהקפיטול לביתו בג'ורג'טאון לאחר הצבעה מאוחרת כדי לא לחלל את השבת – לתמיהה ולהערצה של משטרת הקפיטול.
בהכרזתו כי לא ירוץ לבחירה מחדש ב-2012, דיבר ליברמן במונחים רגשיים על המשמעות של נכד המהגרים היהודים להיחשב לתפקיד במרחק פעימת לב מהנשיאות.
"אני לא יכול שלא לחשוב גם על ארבעת סבי וסבתי ועל המסע שהם עברו לפני יותר ממאה שנה", אמר. "אפילו הם לא יכלו לחלום שהנכד שלהם יהיה בסופו של דבר סנטור של ארצות הברית, ואגב, מועמד פורץ מחסומים לסגן הנשיא".
המורשת הזו, המועמדת היהודית הראשונה עם כרטיס גדול, תהיה מורשת ליברמן שתעמוד על כל האחרים, הכריזה אז אירה פורמן, המנהלת לשעבר של המועצה הלאומית היהודית הדמוקרטית.
"זה היה רגע חשמלי", נזכר פורמן על בחירתו של גור בליברמן בשנת 2000. "זה עורר את התחושה שהכל פתוח בפניך".
הדתיות של ליברמן באה לידי ביטוי גם כשהופיע כקול של ערכים מסורתיים בתוך מפלגה שחשש שמסרה את הרמה המוסרית לרפובליקנים.
בשנת 1998, הוא נשא נאום קומה שעורר את הנשיא ביל קלינטון על הרומן שלו עם המתמחה, מוניקה לוינסקי. הוא כינה את חברו החד פעמי "לא מוסרי" ואמר כי קלינטון "החלישה" את הנשיאות.
הנאום שיגר גלי הלם – רשתות חדשות קטעו שידורים כדי לעבור לרצפת הסנאט – אבל הוא גם מנע את הקריאות להדחתו של קלינטון מתפקידו. זה יוחס עם הצלת הנשיאות כאשר הסנאט דחה לאחר מכן את הדחת בית הנבחרים האמריקני. באמצעות גירוש של דמוקרט לנשיא דמוקרטי, נראה היה שליברמן העניש את קלינטון מספיק.
המוניטין של ליברמן כפנייה לצד השני הגדיר את הקריירה שלו בסנאט לאחר שהגיע לגוף ב-1989, לאחר שנבחר לאחר שכיהן כתובע הכללי של קונטיקט. הפריצה שלו עם הדרגות הדמוקרטיות בגיבוי מלחמת המפרץ הפרסי הראשונה ב-1991 סייעה לו מאוחר יותר בעשור, כשגייס את הרפובליקנים לתמוך בפעולות הצבאיות של קלינטון בקוסובו.
ג'ו ליברמן בעצרת קמפיין בניו המפשייר באוקטובר 2000. (דארן מקולסטר/Newsmakers/Getty Images)
ב-1992, כאשר מסע הבחירות של קלינטון היה ערבים אמריקאים קרים, הקהילה הגיעה לליברמן, למרות חילוקי דעות מובהקים עמו בסוגיות ישראליות-פלסטיניות, בגלל המוניטין שלו בהוגנות.
ג'יימס זוגבי, נשיא המכון הערבי-אמריקאי, נזכר פעם בזעם של ליברמן, וכיצד לאחר שיחת טלפון אחת מהסנאטור, המטה של קלינטון בליטל רוק, ארקנסו, פתח בבושה את משרדיו לערבים.
עם זאת, היה זה בשיאו – הריצה לסגן הנשיא – שהופיעו סימנים כיצד יתנהל העשור שלאחר מכן. הוא הציג הופעה לא יעילה – יש שאמרו אפילו כבוד – בוויכוח שלו עם דיק צ'ייני, חברו למועמדותו של ג'ורג' וו. ובמהלך הספירה החוזרת, הוא ביטל את אחד הטיעונים הטובים ביותר של גור – קלפי נפקדים מפוקפקים מהצבא – כשאמר ל"פגוש את העיתונות" של NBC שיש לכבד אותם.
נקודת המפנה האמיתית הגיעה לאחר פיגועי הטרור ב-11 בספטמבר 2001, כאשר ממשל בוש פתח בקמפיין פוליטי ודיפלומטי לטעון למלחמה נגד עיראק.
כמו דמוקרטים רבים אחרים, ליברמן תמך בתקיפות במלחמה. אבל בעוד שרבים מעמיתיו הדמוקרטים התחרטו על החלטתם, הוא דבק בה, ואף הפך אותה למרכז הקמפיין שלו ב-2004 לנשיאות. הוא היה מריר כשגור, שהתנגד למלחמה, אישר את האוורד דין לנשיאות באותה שנה.
הגיבוי הנמרץ של ליברמן במלחמה הוביל להתקוממות בקונטיקט. הליברל-דמוקרטים ירדו למדינה כדי לתמוך ביריבו האנטי-מלחמתי, נד למונט, ועזרו לו לזכות בפריימריז. לא עזר שבשלב המאוחר הזה, כשכישלונה של מלחמת עיראק הפך לחוכמה קונבנציונלית, כתב ליברמן מאמר מאמר ב"וול סטריט ג'ורנל" המגבה את האסטרטגיות של בוש.
הדמוקרטים הממסדיים, כולל סנטור ראשון מאילינוי בשם ברק אובמה, תמכו בליברמן בפריימריז, אך לא יכלו לראות דרך לתמוך בו ברגע שלמונט ניצח. ליברמן התמודד כעצמאי, וכשהמפלגה הרפובליקנית סירבה לתמוך במועמד שלה, הוא ניצח עם קולות של הרפובליקה הדמוקרטית והעצמאים.
באותן בחירות נקרעו יהודים דמוקרטים בין נאמנותם למפלגה ולליברמן. יש לציין שהמועצה הלאומית היהודית הדמוקרטית נשארה מחוץ למאבק.
הנאמנות הזו סייעה לליברמן לכבוש קדנציה רביעית והוכיחה שעדיין יש לו קשרים עם המפלגה הדמוקרטית.
אבל הגשר הזה נשרף כשהבהיר שהוא יתמוך בחברו הוותיק הסנאטור ג'ון מקיין (R-Ariz.), מועמד הרפובליקה הצרפתית, בבחירות 2008. הודעתו של ליברמן הובילה לשיחה מתוחה ולחישה עם אובמה ברצפת הסנאט, שבה הזכיר אובמה לליברמן כיצד פינה זמן לקמפיין עבורו נגד למונט.
מפחידה במיוחד עבור הדמוקרטים הייתה הסכמתו של ליברמן לאשר את מקיין ברצפת הוועידה הלאומית הרפובליקנית במיניאפוליס. מקיין אפילו ראה את ליברמן כסיווג אפשרי.
"הוא שם את עצמו במצב שבו תומכיו הוותיקים, במיוחד הדמוקרטים הקשים שתמכו בו לאורך השנים, לא יכלו עוד להגן עליו", נזכר ב-2011 מרווין לנדר, שגייס כסף לליברמן ב-2006. "אני תגיד שהכיר שהוא אדם נאמן מאוד לחברו הוותיק, אבל הוא חצה גבול כשעשה את זה ואכזב המון אנשים".
לאחר הבחירות הבהיר אובמה שהוא רוצה שליברמן יישאר לצדו. משמעות הדבר היא שליברמן שמר על ראשות הוועדה לביטחון פנים תוך כדי סיבוכים עם הדמוקרטים.
עדיין נותר לו גשר או שניים לשרוף: בעניין הרפורמה בבריאות – סוגיית חתימה של יהודים דמוקרטים – ליברמן התלבט עד הרגע האחרון, ובסופו של דבר הצביע בעד.
יחסיו עם אובמה נותרו לבביים אך מתוחים. ליברמן לקח את ההובלה בביקורת על גישתו של אובמה להשכנת שלום ישראלית-פלסטינית כמתעמתת יתר על המידה כאשר אובמה נפגש במאי האחרון עם מחוקקים יהודים.
ליברמן שמר על עצמאותו העזה עד הסוף. כובע הקריירה שלו היה קריצה לרגישויות הליברליות יותר שלו, כאשר בשבועות האחרונים של 2010 הוא זכה לשבחים מהליברלים על שאיפשר ביטול בסנאט של חוק "אל תשאל, אל תספר" שאיפשר את הומואים לשרת בגלוי בצבא. פעילים הומוסקסואלים לא הבחינו שליברמן דחק את ההצבעה, למרות שזה היה בשבת.
אבל זה גם היה סוג של מבער גשרים. כשליברמן כמה לילות מאוחר יותר השתתף במפלגה של הקואליציה היהודית הרפובליקנית שחגגה את זכייתה של הרפובליקה הדמוקרטית בבית הנבחרים האמריקני, לפחות תורם אחד מהממשלה לקמפיין של ליברמן ב-2006 חבט בו ואמר שלעולם לא ייתן לו כסף שוב בגלל הצלחתו בהובלת "אל תשאל" ביטול.
ליברמן חייך, אמר שהוא צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות ועזב את המפלגה.
סנטור ג'וזף ליברמן, משמאל, עם הסנאטור ג'ון מקיין בוועידת האבטחה של מינכן במינכן, גרמניה, 31 בינואר 2014. (Joerg Koch/Getty Images)
"הסנאטור ליברמן הוא אדם אמיתי ואמריקאי גדול", אמר ה-RJC בהצהרה אז. "הוא הראה שאפשר לקבל קריירה פוליטית מצליחה תוך כדי שאתה עושה את מה שאתה מרגיש שנכון – גם כאשר מה שנכון הוא לא מה שטוב בטובתך הפוליטית".
בשנה שעברה הוא הפך ליו"ר משותף של No Labels, קבוצה עצמאית שהנחתה את הבסיס להצבת "כרטיס אחדות" מרכזי בקלפי הנשיאותי ב-2024. לאחר שכתב מאמר בוול סטריט ג'ורנל שכותרתו "לא תוויות לא יעזרו לטראמפ", מעטים הדמוקרטים השתכנעו.
ג'וזף איזדור ליברמן נולד בסטמפורד, קונטיקט, בנם של הנרי, שניהל חנות משקאות, ושל מרסיה (לבית מאנגר). סבו וסבתו מצד אביו היגרו מפולין וסביו מצד אמו היו מאוסטריה-הונגריה. הוא הפך לבן משפחתו הראשון שסיים את לימודיו בקולג' כאשר קיבל תואר ראשון במדעי המדינה וכלכלה מאוניברסיטת ייל בשנת 1964. הוא קיבל את התואר במשפטים מבית הספר למשפטים של ייל בשנת 1967.
ליברמן כיהן 10 שנים בסנאט של קונטיקט החל משנת 1970. בין השנים 1983 עד 1989 כיהן כתובע הכללי של קונטיקט, תוך שימת דגש על הגנת הצרכן ואכיפה סביבתית.
ליברמן נבחר לראשונה לסנאט של ארצות הברית ב-1988, בסערה גדולה על הרפובליקני הליברלי המכהן לואל ויקר.
לאחר פרישתו מהסנאט, חזר ליברמן לעסוק בעריכת דין, והצטרף לצוות החשיבה השמרני של American Enterprise Institute כיו"ר משותף של פרויקט האינטרנציונליזם האמריקאי שלהם. כמו כן מילא את הקתדרה למדיניות ציבורית ושירות ציבורי ליברמן בישיבה אוניברסיטת, שם לימד קורס לתואר ראשון במדעי המדינה.
באוגוסט 2015 הפך ליברמן ליו"ר המאוחד נגד איראן הגרעינית, קבוצה שמתנגדת בתקיפות למאמצים של ממשל אובמה לתיווך בהסכם עם איראן על תוכנית הגרעין המתהווה שלה.
"למרות שמנהיגי איראן עשויים להיות מוכנים לעשות כמה ויתורים טקטיים על פעילותם הגרעינית, הם היו עושים זאת בתקווה שזה יקנה להם את הזמן והמרחב הדרושים לבנייה מחדש של הכוח בבית – משוחררים מסנקציות משתקות – תוך איחוד והרחבת ההישגים שהם מוצבים לייצור בעיראק, סוריה, לבנון, תימן ואפגניסטן", כתב בפתיחה ב-2013.
ליברמן היה נשוי פעמיים. הוא ואשתו הראשונה, בטי האס, נישאו ב-1965 ונולדו להם שני ילדים, מאט ורבקה; בני הזוג התגרשו בשנת 1981. בשנת 1983 נישא להדסה פרייליך טאקר, שהייתה נשואה בעבר לרב גורדון טאקר, לשעבר הרב הבכיר של מרכז טמפל ישראל בווייט פליינס, ניו יורק. הוא הותיר אחריו אשתו, בנו ובתו ובן חורג, הרב איתן טוקר.
