"ר"י בר סימון פתח – "אחרי ה' אלקיכם תלכו" – וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה, אותו שכתוב בו – "בים דרכיך ושבילך ביום רבים" … וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו – "כי ה' אלקיך אש אוכלה" … אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה – "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין ארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה – "כי תבואו אל הארץ ונטעתם"." (מדרש רבה, ויקרא, פרשה כ"ה)
תמוהה העובדה, כי המדרש בחר במצוות הנטיעות דווקא, כדוגמה לשיא הדבקות בקב"ה. נטיעה הינה אמנם פעולה חשובה ובונה, אולם האם ניתן לראות אותה כשיא עבודת ה'? מדרש נוסף של חז"ל מעורר תמיהה דומה:
"אם היתה נטיעה בידך, ויאמרו לך – הרי לך משיח, בא ונטע את הנטיעה, ואחר כך צא והקבילו." (אבות דר' נתן, נוסחה ב', ל"א) – האמנם חשובה יותר מצוות הנטיעה מהקבלת פני המשיח, שהיא פסגת השאיפות של עם ישראל לדורותיו?
דומני, שעל מנת להבין את כוונת חז"ל, חובה עלינו לחזור, על פי הפנייתם של חז"ל , למקור הראשון בתנ"ך בו מוזכר עניין הנטיעות, היינו – לגן העדן. בפרשת בראשית (פרק ב') מתוארת בריאת העולם מזוויתו של האדם – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה … ". מפשט הפסוקים עולה, כי ללא עבודת האדם אין כל משמעות לכל הצומח בעולם, וממילא גם אין מקום לגשם. ברגע שייברא האדם ירד הגשם, והאדם יוכל להצמיח את האדמה. על מנת שהמכונה "תתקתק", חסרים שלושה אלמנטים. אין צומח, כיוון שאין גשם וכל זאת, כיוון שאין אדם. יש לו לקב"ה גן נפלא כאן בעולם, גן העדן. יש לו לקב"ה גם אוצרות מים בלתי נדלים אשר מקורם בשמים. דבר אחד מרכזי חסר – גנן. רק כאשר יכנס "הגנן" לתמונה, יהיה טעם לטעת את הגן ולשחרר את הגשם מאותר השמים.
הבה נדמה לעצמנו מצב היפותטי על פיו לא היה חוטא אדם הראשון בעץ הדעת. במה היו עוסקים בני האדם עד היום? התשובה לכך פשוטה לכאורה – "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה … " – האדם נברא במקור לעבוד את האדמה. אלמלא החטא היינו כולנו עובדי אדמה, חקלאים או גננים. אין כל ספק שזהו מקצוע חשוב ומכובד, אך האם זה הכל? הזהו ייעוד הבריאה? האם בכך מסתכם ומתמצה תפקיד האנושות המקורי?
התהליך ה"חקלאי" עליו מדברת התורה, הינו סימלי ומהותי להבנת תפקידו של האדם, ואין להבינו כפשוטו בלבד. האדם נברא בעולם למטרה מרכזית אחת – לחבר שמים וארץ. אל לו לאדם להתנתק מהארץ, מהחיים ומעולם המעשה מחד, ואף לא להתנתק מהשמים ומהאלקות מאידך. על האדם מוטל התפקיד לאחד שני עניינים אלו, הנראים, לכאורה, הפוכים וסותרים. זהו גם סוד בריאתו – האדם הוא הברייה היחידה שנבראה גם מן השמים וגם מן הארץ. גופו – מן האדמה הארצית ורוחו – מנשמת חיים אלקית שמימית. ממילא ניתנו לו הכח והחובה לחברם.
כיצד יממש האדם את ייעודו? עליו להצמיח את האדמה כלפי מעלה, כלומר – לרומם את הארץ כלפי השמים. הכיצד יעשה זאת? באמצעות הגשם, כלומר – ההשפעה הרוחנית היורדת מן השמים. בכך יתבצע החיבור ההרמוני של הבריאה. זהו סוד הנטיעה ותפקיד עבודת האדמה. האדם – תפקידו למצוא את ההרמוניה בינו לבין אדמתו ובינו לבין בוראו. בכל פעם שיפגע האדם בהרמוניה עם בוראו תפגע אף ההרמוניה שלו עם אדמתו. כך קורה לאדם הראשון; תוצאה ישירה של חטאו היא גלות – הוא מגורש מגן עדן ומתקלל: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך … ". גם קין לאחר חטאו נענש בגלות: "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ".
משוואה זו חלה גם על עם ישראל: "ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה … ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה … " (ויקרא י"ט). כאשר העם ינתק באופן מוחלט את קשרו עם בוראו תהיה התוצאה הישירה – נתק בין העם לאדמתו, היינו – גלות. זו בדיוק משמעות הפרק השני בקריאת שמע: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי … ונתתי מטר ארצכם בעתו … ואספת דגנך תירושך ויצהרך" אם העם ישמור על הקשר עם הקב"ה ירד הגשם – ההשפעה האלקית וממילא גם האדמה תצמיח ותהיה הרמוניה מושלמת. "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים … וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תיתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה … " – תוצאה ישירה מכך שהעם ינתק את קשרו עם הקב"ה תהיה עצירת ההשפעה מלמעלה, וכפועל יוצא יווצר נתק בין העם לאדמתו – דבר שיגרור אחריו גלות. פסוקים אלו מתארים תהליך טבעי – רוחני, הנגזר מתפקיד האדם בעולם , אשר סופו מתואר בספר דברים בסוף שירת האזינו – " … וכפר אדמתו עמו" – ומפרש שם החזקוני – "אדמתו ועמו, כלומר, יירצה ויפייס אדמתו ועמו … " ההבטחה האלקית היא, כי בסופו של דבר יגיע הפיוס המיוחל בין האדם לאדמתו. זוהי חזרת העולם לתיקונו.
צרתה של הגלות, מעבר לסבל הפיזי של עם נשלט, הינה הניתוק של עם מכוחותיו הטבעיים – מארציותו. יהדות הגלות היתה מקושרת מאוד לאלקות, אך מנותקת ברובה מטבעיות החיים, מהקשר להנאות "הארציות" של החיים- " דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד " (ברכות ח.). חלק אינטגרלי מתהליך של חזרת העם לארצו – למצבו התקין והנורמלי, הינה חזרה לכוחותיו הטבעיים – להרמוניה שלו עם הארץ. תהליך זה מתואר על ידי הרב קוק זצ"ל באורות התחייה :
"היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצידו הכעור … לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, עולמות הולכים ומתבשמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה … הננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו … הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חירותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש … גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים … כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים … " (אורות התחייה, ל', ל"ג)
זהו בדיוק ערכה הרב של מצוות הנטיעה. עם ישראל מצווה על הנטיעה בהקשר ישיר עם החזרה לארץ – "כי תבואו אל הארץ ונטעתם … ". חלק מתהליך השיבה אל הארץ תובע איתו את הנטיעה, את הקישור המחודש לחיים הארציים, והצמחתם כלפי מעלה.
זוהי, כנראה, כוונת חז"ל במדרשיהם. מצוות הנטיעה מסמלת את הדבקות בקב"ה באמצעות הדבקות באדמה, וזהו אכן תפקידנו כבני אדם – מציאת ההרמוניה בין השמים והארץ. ממילא, אם יגיע המשיח ונטיעה בידיך, אל תפסיק את הנטיעה. הנטיעה – חזרת העם לחייו הטבעיים, הינה חלק אינטגרלי מתהליך הגאולה – התיקון העולמי.
יהי רצון שנשכיל לאמץ את תוכנו המתחדש של ט"ו בשבט וליישמו בחיינו הלאומיים. שנדע להעריך את הכוחות "החילוניים", התובעים בצדק את השיבה לטבעיות החיים, ונדע להמשיך לתוכם את הכוחות "הדתיים", שיחדשו את הקשר עם הקב"ה, ויעניקו את מימד העומק לטבע הגס. על ידי כך נצליח לאחד את הכוחות להרמוניה מושלמת של עם החי את חייו הטבעיים לחלוטין, ועם זאת מקושרים לאלקות, הרמוניה של שמים וארץ ואדם ביניהם.
