חווית יום כיפור בסיפורי עגנון.

על חשיבותם של הימים הנוראים בעולמו הרוחני של עגנון תעיד האנתולוגיה "ימים נוראים" בה ליקט עגנון "ענייני ראש השנה ויום הכיפורים וימים שבינתיים…". / הסופרת לאה ברק

על חשיבותם של הימים הנוראים בעולמו הרוחני של עגנון תעיד האנתולוגיה "ימים נוראים" בה ליקט עגנון "ענייני ראש השנה ויום הכיפורים וימים שבינתיים…". ימים אלו הם בעיניו תכלית הכל "תכלית הימים הלילות, תכלית הלילות שבתות, תכלית שבתות ראש חודש, תכלית ראש חודש המועדים, תכלית המועדים ראש השנה, תכלית ראש השנה יום הכיפורים…." [מתוך ימים נוראים, לקוח מ"ברית אברהם"]

לאור דברים אלו ניתן לצפות שסיפורי עגנון יתנו ביטוי לאותה התרוממות נפש של קדושה, תפילה ותשובה השורה בדפי קובץ זה. אלא שכאן נכונה לקורא אכזבה.

"ערב יום הכיפורים אחר חצות יצאתי מן הרכבת המהירה לרכבת הפשוטה ההולכת לעירי. יהודים שהיו עמי בדרך נפטרו והלכו להם ועירונים ועירוניות נכנסו ובאו…". כך פותח עגנון את הרומן "אורח נטה ללון" שנכתב בעקבות ביקורו של עגנון בבוצ'ץ עירו בשנת 1930 ובו הוא מתאר את חווית השיבה לעירו בערבו של היום הקדוש. התמונה חושפת מציאות יום-יומית, שגרתית, כאילו מדובר באחד מימי החול. המספר עובר מרכבת לרכבת, אנשים יוצאים ונכנסים ללא תחושת הזמן המיוחד של ערב יום כיפור, אחר חצות היום "שרקה הרכבת ונשפה ושרקה ורבצה כנגד בית הנתיבות" [שם]. הבנליות והחולין מעצימים את כאב המפגש של המספר עם עיר מולדתו שאותות מלחמת העולם הראשונה נחרתו ברחובותיה, בתושביה ובמיוחד בבית הכנסת: "בית המדרש הישן נתעברה צורתו. ארונות שהיו מלאים ספרים נתעלמו, ולא נשתייר מהם אלא כששה שבעה דפים…" [עמ' 14].

כאב, צער, אכזבה וגעגועים אל העולם שאיננו עוד חוזרים ומהדהדים בסיפורי עגנון הקשורים ביום כיפור. "אחרי שהחריבו האויבים את ביתי לקחתי את בתי הקטנה על זרועותיי וברחתי עימה לעיר. בחיפזון ובמנוסה רצתי מנוסת אימים ובהלה…עד שהגעתי שעה אחת קודם חשיכה של ערב יום הכיפורים לחצר בית הכנסת הגדול…." ["עם כניסת היום", "עד הנה" עמ' קע"א]. בדומה לרומן "אורח נטה ללון", גם בסיפור זה, החורבן הלאומי והאישי שלובים זה בזה ובשניהם מתקשר החורבן עם אובדנם של ספרים. מעידה על כך אפילו הגניזה הריקה בבית הכנסת אליו הוא בורח בבהלה עם בתו "בזמן שהיו ספרים נקראים היו ספרים נקרעים"[שם, עמ' קע"א].

בעיון ראשון נדמה שהוויתו של היום הקדוש נפגמת בשל גורמים חיצוניים, הטלטול ברכבת, פגעי מלחמת העולם הראשונה והחרבת ביתו על ידי האויבים. אלא שעיון מעמיק מגלה שהפגימה עמוקה יותר והיא נעוצה בשלמות האמונית שנסדקה. "אותה שעה לא התקנתי עצמי ליום הכיפורים…" ["פי שניים" ב"סמוך ונראה", עמ' 128]. מכיוון שלא התקין את עצמו, במשמעות הרוחנית של תיקון ותשובה, הוא חש שתפילתו אינה תפילה, בית הכנסת אינו אותו בית כנסת כפי שהיה בעבר "בית הכנסת עמד ריק…היכן הם כל אותם שהיו אמש?" [שם, עמ' 129].

מכאן והלאה משקפים סיפורי עגנון את הניסיון לשוב אל העולם האמוני השלם ולחוות את יום הכיפורים של ימי ילדותו ונערותו. השאלה היא אם השיבה אפשרית? האם בית הכנסת יכול לחזור ולהיות בית הכנסת של הימים שחלפו? האם תחושת הקדושה והיראה כפי שהם חרותים בזיכרונות ילדותו יתעוררו מחדש?

תשובה חלקית ניתנת בסיומו של הסיפור "פי שניים": "הרבה דברים אדם חסר, עובר הזמן בטלים חסרונותיו. ברם אינו דומה למי שחסר לו יום, כל שכן יום הכיפורים".