היום יותר מתמיד אנחנו חייבים לברר את הקשר בין המדינה והחברה לבין התורה. טענות של חלק מאומות העולם כי ליהדות אין קשר למדינת ישראל מעוררת את הצורך שלנו לראות את הקשר החי בין הלאומיות לבין התורה. להבין ולסגל לעצמנו את המחשבה שאנחנו עם סגולה, ועבודת ה' היא המשימה הלאומית שלנו.
מתוך כך, עלינו לברר את הלכות הציבור המיוחדות שיש שנדחקו לקרן זווית וכמעט שנעלמו מן העולם בגלל אורך הגלות. בירור זה חייב לבוא מתוך בירור הלכתי לגבי חובות לאומיות שונות וחובת השירות בצבא תחילה. חובה תורנית זו צריכה להעשות כדי לגלות את האמת האלוקית ולגלות את האור שבתורה הצפון בכל הלכה והלכה. בבחינת תלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה.
בדורנו זה מתחבטים רבים האם יש חובת שירות בצבא ללומדי תורה, או שמא הם פטורים. הסוברים משרות ללומדי תורה המוגדרים כתורתו אומנותו, מביאים שלושה מקורות עיקריים לדין זה, הראשון מהגמרא בבא בתרא בפרק קמא: אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא, אפילו מיתמי, אבל רבנן לא צריכי נטירותא; הכל לכריא פתיא, אפי' מרבנן. הסביר רש"י כי אגלי גפא זה לבניית חומות העיר, והטעם המובא בגמרא כי רבנן לא צריכים שמירה. טעם זה הובא בתשובה לשאלה ששאלו שני תלמידי ישיבת נתיב מאיר את הרב פיינשטיין. וזה לשונו: "הנה אף שעניין צבא ההגנה הוא ענין גדול, אבל עניין לימוד התורה ללומדי תורה עוד יותר גדול גם מלהגין על המדינה כמפורש פ"א דבבא בתרא ח' ע"א הכל לאגלי גפא (לשערי חומות העיר להציב בהן דלתות – רש"י) אפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא. וכנראה שהממשלה הכירה ג"כ את זה, ומי שלומד בישיבה גדולה ועוסק בתורה פטור מענייני חיובי הצבא. ולכן ודאי מי שיש לו תשוקה ללימוד התורה ולהעשות גדול בתורה ובהוראה וביראת שמים, יש לו לילך לישיבות הגדולות, ויהיה ברכה לכלל ישראל והגנה גדולה לכל ישראל."
אי אפשר ללמוד מדברי הרב פיינשטיין שהוא התנגד לשירות בצבא באופן מוחלט, כיון שהשאלה הייתה אם ללכת לצבא מיד או ללכת לישיבה, ובמקרה כזה התשובה היא ללכת לישיבה, מה יהיה הדין במקום שיש גם אופציה לשלב שירות עם לימוד תורה, לזה לא התייחס הרב.
מקור זה אינו מקור באמת כיון שכל הדין של פטור תלמידי חכמים מתשלום עבור חומות העיר אינו דומה לדיון שלנו בו מעורבים דיני נפשות בהם צריך ללכת ולהציל יהודים, כל זאת במלחמת הגנה והצלה. יש הבדל גדול בין פטור מסוים ממיסים לבין החלצות להצלה בגופו. גם הביטוי רבנן לא בא ללמד על כל שדרת הציבור שחשקה נפשו בתורה אלא, על שיכבה מסוימת מצומצמת יותר.
מקור שני הם דברי הרמב"ם בסוף הלכות שביעית, שם הרמב"ם מתיחס לפטור של שבט לוי ומרחיב אותו גם לעוד סקטור המוסר עצמו על התורה. "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".
לכאורה מדברי הרמב"ם הפטור הוא ללומדי תורה בדומה לשבט לוי, מכאן רוצים להוכיח כי יש פטור משירות ללומדי תורה. כי הובדלו שבט לוי מהיות מעורכי המלחמה – "לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך."
"חיל ה'" אלו בני לוי והדומים להם. הרב ליכטנשטיין הסביר כי אין כאן אמירה הלכתית מעשית לגבי שאר בני האדם אלא כמו שמקובל ברמב"ם בסוף ספרים הוא כותב עניין רעיוני רוחני וכאן הרמב"ם מציין כי ישנה חשיבות גדולה לאותם המוסרים עצמם ללימוד ומתנתקים לחלוטין מחיי העולם הזה מרכוש וחומריות ומקדישים עצמם לתורה ולעבודה, וה' יזכה לו את המגיע לו בעולם הזה ובעולם הבא. נוסיף אנחנו כי ברור שאנשים כאלו לא מקבלים מעשר לוי ואי אפשר להשוותם לשבט לוי.
תשובה נוספת למאמר זה כי ההגדרה של הנבדלים מחיי העולם הזה, והמקדישים את עצמם לה' בדומה לכהנים והלווים, הינה הגדרה מצומצמת ביותר ואינה יכולה להקיף עשרות אלפים, אין זו הוראה להמון, אלא לבני עליה.
אולם, התשובה הנכונה ביותר לדברים נעוצה בכך שהרמב"ם מביא את דבריו בהלכות שביעת בתוך האזהרות על שבט לוי לא לנחול בארץ וממילא הם לא חייבים להילחם. חילוק זה של בני לוי לא הביא הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם, והרי שם מקומה של הלכה זו. יותר מכך בהלכות מלכים הרמב"ם פוסק שלמלחמת הצלה כולם יוצאים ולא הגביל את החובה. אם כן, ישנה לכאורה סתירה בדברי הרמב"ם.
ההסבר הוא כי יש שני סוגים של מלחמה. בהלכות שביעית מדובר על מלחמה לכיבוש והנחלת הארץ, מלחמה זו אינה חובה על בני לוי שאינם נוחלים וייתכן אפילו שגם כל מי שהסיר מעל עצמו את צרכי החומר פטור. לכן, הפטור של שבט לוי מופיע רק בהלכות שביעית שם מדובר על מצוות הנחלת הארץ.
בהלכות מלכים זו מלחמת הצלת ישראל מיד צר, שם כולם יוצאים. במקור לדברי הרמב"ם הם הגמרא בבבא בתרא שתלמידי חכמים הנהנים מעשייה ציבורית מסוימת, חייבים להיות שותפים לה, ויותר מכך, מלחמת מדיין שם השתתפו גם בני לוי כמו שציין שם רש"י "לכל מטות ישראל – לרבות שבט לוי" וזה על פי דברי הספרי.
לפי זה מובנים דברי הגמרא במסכת סוטה שפטורים יש רק במלחמת רשות אבל במלחמת מצווה כולם יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. חובת גיוס כללי חלה על כל היכולים לתרום למאמץ המלחמתי ואין הגמרא יוצאת מידי פשוטה וכך פסק הרמב"ם.
בדברי הימים מוזכר צבאו של דוד שם גם לווים וגם כהנים משתתפים במאמץ המלחמתי. – (כז) מִן בְּנֵי הַלֵּוִי אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וכך פורח לו הפטור של בני לוי.
מקור שלישי הינה הגמרא בנדרים שעם ישראל נענש בגלל שאברהם עשה אנגריא בתלמידי חכמים, ופירש שם הר"ן: שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים – שהוליכן למלחמה כדכתיב וירק את חניכיו דהיינו בני אדם שחנך לתורה.
אם כן, משמע כי אסור להוליך תלמיד חכמים למלחמה, וביותר האריך הרב קוק באגרתו כי אין לחייב תלמידי חכמים ללכת לעבודת הממלכה האנגלית ושם עמד על הצורך לפטרם כמו שאברהם היה לו לפטור את חניכיו ילידי ביתו ולכן נענש בגלות, הוא ובניו. ומציין שם הרב קוק כי הייתה זו מלחמת מצווה גדולה. ממשיך לטעון שם הרב קוק כי אין תלמידי החכמים מסוגלים מצד תכונת נפשם וגופם להילחם ולהשתתף בעבודת המלכות.
אלא, שיש לחלק ולומר כי אין המדובר במלחמת ישראל לעזרה מיד צר, שוב מלחמה של צבא אנגלי עם כל חשיבותו וכן, מלחמת ההצלה של לוט אינה יכולה לדמות למלחמת הצלה של כלל ישראל שם דרושים משאבי כוח אדם שונים לחלוטין, אין זו מלחמה של האימפריה האנגלית שיכולה להפריש את תלמידי החכמים ללימוד אלא יש צורך במאמץ לאומי מרוכז וככל שהציבור של לומדי התורה גדל, גדלה מצוקת כוח האדם והצורך האמיתי להשתתפותם במאמץ המלחמה גדל, כיון שמקובלנו שאין סומכים על הנס.
הרב קוק עצמו בפירושו על דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל כתב אחרת ואינו רואה בדבריו סתירה. בהסבר הדין קרובים דברינו להיות כדבריו ושם כתב: "ונראה דאע"פ שאין שבט לוי עורכין מלחמה, היינו לעשות מלחמה פשטית. כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל התנחלות שלו, שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא ג"כ עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם". עכ"ל."
מפורש כי הרב קוק סובר שיש חובת יציאה למלחמה אצל תלמידי חכמים וביותר אצלם שכל המיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר העם.
המקור לדברים אלו שהלוחמים צריכים להיות מצדיקי הדור, נלמד מהדין של הירא ורך הלבב שחוזר במלחמת הרשות מעורכי המלחמה ואינו נילחם ומפרשת הגמרא אלו הם המפסיקים בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש שזו עברה קלושה, וכל שכן אלו שיוצאים למלחמת המצווה למען ההצלחה צריכים להיות נקיים מעבירות.
לדברי אלה אני רוצה להביא מספר הסתייגויות, בהחלט במקום שאין סכנה קיומית וניתן להפריש לומדי תורה צריך מטעם המדינה, לקבוע פטורים למבוגרים, לגדולים בתורה ותלמידי חכמים מסוימים ולפטרם משירות, כי מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה, וכמו שיש חובה לפעול במצוות המלחמה, כך יש חובה לשמור על הגחלת של לימוד התורה. לשמור על קיומם של הישיבות ובנין התורה. אולם לא במחיר סיכון מלכות ישראל. לא בכמות שקיימת.
כמו כן, הציבור הדתי לאומי צריך לחזק את הקשר שלו ללימוד התורה ולהעמיד את התורה במרכז החיים שלו, עלינו להצמיח את גדולי התורה של הדורות הבאים, אבל לזה צריך להקדיש מאמר נוסף. על הציבור החרדי להבין את גוודל המשימה של תיקון מדינה יהודית על פי התורה בארץ ישראל ולהגביר את המעורבות שלהם, זה עצמו ייצור מהפכה. מכל מקום נזכור כולנו כי משימה אחת לנו והיא להקים בארץ ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש.
