Search

חג הפסח כשיבה אל הילדות

פיטר פן לימד אותנו כי במקביל לעולם שלנו קיים עולם נוסף, עולם בו לעולם לא גדלים – 'ארץ לעולם לא' ("Neverland"). פיטר בן ביקש להישאר ילד לנצח, ולכן קבע את משכנו ב'ארץ לעולם לא'. בעצם, טוען ג'יימס מתיו ברי, האיש שיצר את פיטר פן, ישנן שתי אפשרויות לחוות את החיים – אפשר לחיות חיים של התפתחות, של יצירה, של ניסיון מתמיד לקדם את העולם ולייעל את האופן בו אנו חיים. אלו הם חיים של מבוגרים. לעומת זאת אפשר לחיות חיים פשוטים, תמימים, ללא כוונה ותכלית מוגדרת, חיים של שמחה פשוטה, של סקרנות עד אין קץ. אלו הם חייו של הילד. אנחנו, טוען פיטר פן, חיים בעולם של מבוגרים. אנחנו מפספסים לגמרי את הילדות במובנה הרוחני. הוא קורא לנו לצעוד בעקבותיו ולהישאר צעירים לנצח.

למעשה, חג הפסח וחג השבועות מקבילים באופיים לשני אופנים אלו של קיום – חג הפסח, החג בו נולד עם ישראל והחל לצעוד את צעדיו הראשונים, מקביל ל'ארץ לעולם לא'. לעומתו, חג השבועות בו ניתנה לנו התורה, המורה את דרכינו, ובה קיבלנו ייעוד מאת ה', מקביל במהותו לעולמנו, לעולם של המבוגרים.

מכירים היטב אנו את עולמם של המבוגרים. זו המציאות היום-יומית שלנו. למידה, עבודה, חשיבה רציונאלית, יעילות, אלו מושגים בהם אנו משתמשים כל הזמן. במידה רבה אף הקשר שלנו לקב"ה הוא בעל אופי שכזה רוב הזמן. אנחנו מקבלים עול מלכות שמיים, אך בד בבד עוסקים אנו רבות בבירור זהותנו הדתית, בלימוד והגדרת חובתנו ההלכתיות והמוסריות, בהבנת יחסו לאלהים, וכן כיוצא בזה. כך נראים החיים שאחרי מתן תורה. אמנם פסח מבקש מאיתנו לחזור לזמן קדום יותר, לתקופת ילדותו של עם ישראל, ובעצם – לתקופת הילדות שלנו – "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" – מדוע? כי בפסח שוב כולנו ילדים. זה לא משנה שאנחנו באמת מבוגרים – אנחנו צריכים להיות כילדים ולשמוע את הסיפור שוב. ללמוד אותו כאילו אנחנו לא מכירים אותו. לא בכדי פוסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א) כי אדם מצווה לקיים את מצוות 'והגדת לבנך' אפילו אם כלל אין לו בנים. בפסח כולנו שבים להיות ילדים.

מדוע רוצה התורה כי נשוב ליום אחד לחיים של ילדות? מה יש בהם בחיים של ילדות שחסר לו למבוגר? הרב סולוביצ'יק ('הסמליות של המצה', בתוך: 'זמן חירותינו') מפתח, בעקבות דברי האדמו"ר הזקן ב'ליקוטי תורה' (פרשת צו), אבחנה בין חמץ למצה, המקבילה לאבחנה שלנו בין חיים של ילד לחיים של מבוגר, שממנה נוכל להבין במה יתרון הנער על המבוגר. הוא מבחין בין שני דרכים להגיע אל האלהים: 'גדלות המוחין' (המקביל לחמץ) ו'קטנות המוחין' (המקביל למצה). כך הוא מסביר שם את משמעותה של המצה:

קרויה המצה "מיכלא דמהימנותא", אוכל האמונה… המצה מסמלת אמון עצום וחסר גבולות אשר נתנו בני ישראל בה' באותו לילה במצרים. המצה מסמלת את כניעתם של בני ישראל בפני ה', מחויבותם הבלתי מותנית לו, ציות עיוור וקבלה מלאה של דבריו. אמון זה, המתבטא בהחלטתם ללכת בעקבות משה רבינו, קורא תיגר על כל קנה מידה רציונלי. האמונה גבלה בפרדוכסלי, משום שהיא עמדה בניגוד מוחלט לכל שיקול מעשי. להאמין משמעו לדעת משהו מבלי להבינו, להיות משוכנע במשהו שאיננו ניתן להוכחה ולאישוש. זו גישתו התמימה של הילד, מחוייבות המבוססת על חוויה פנימית, אינטואיטיבית, רגשית ובלתי ניתנת לביטוי, ולא על טיעון רציונלי הניתן להסבר.

המצה, טוען הרב סולוביצ'יק, מסמלת קיום של ילד. היא מייצגת דבר בראשיתי, שטרם הגיע לשלמותו. היא מייצגת את הילד שאינו בר דעת, המבסס את יחסו לאלהים ולזולת על בסיס אינטואיציה טבעית. כמו המבוגר גם אותו ילד מקיים מצוות. אך בניגוד אליו אין זה קיום מושכל ומכוון מטרה, אלא קיום פשוט, טבעי. המבוגר מחפש טעם למצוות, טעם לחיים, טעם למוסר, טעם למחוייבות לה'. הילד פשוט מקיים את הדברים. הוא פשוט חי את חייו ללא כל שאלה ותמיהה. הוא לא שואל מפני מה עליי לעזור לזולת אלא פשוט בא ומושיט לו את ידו. אכן קיום זה חסר מימדים רבים של החוויה האנושית, אך עלינו להודות כי אף הקיום כמבוגר מונע מאיתנו חוויות נהדרות ועולמות שלמים.

הרב סולוביצ'יק חותר להרמוניה בין שתי החוויות, בין קיום כילד לבין קיום כמבוגר – "בהגיעו אל שנותיו הבשלות חייב האדם, פרט להיותו בוגר אינטליגנטי, גם להזדהות בגבורה עם ילד השעשועים", וכן "יכול אדם להתעורר אל תוך עולם של אמונה שהוא מאוחד עם זה של הדעת". במקום אחר הוא מבכה על כך ש"בשעה שהצלחתי, במידה מרובה או מועטת, כמלמד ומורה במישור 'גדלות המוחין'… חטאתי כמרביץ תורה שבלב, הנמסרת בכח המעטת הדמות עד כדי 'קטנות המוחין'" ('על אהבת התורה וגאולת נפש הדור', בתוך: 'דברי השקפה'). ניכר מדבריו כי אחת הבעיות המרכזיות איתן הוא נפגש בדורו הוא חוסר היכולת לחיות חיים של ילד, חיים של מצה, של 'קטנות המוחין'.

פיטר פן מבקש מאיתנו לחיות כילדים. לא כן אומרת התורה. היא חפצה הן בחיי המבוגר והן בחיי הילד. היא מבקשת מאיתנו לחוות את שתי חוויות הקיום הבסיסיות האלו. אמנם בפסח נקראים אנו לאמץ עמדה של 'קטנות המוחין', לחוות מציאות ילדות, להביט בתמימות ובאהבה פשוטה על קשרנו עם האלהים, להתלהב כמו ילדים, לתת מכל הלב כמו ילדים, להקשיב לזולת כמו ילדים, לשמוח כמו ילדים, להאמין כמו ילדים. האם מסוגלים אנו לעשות את המפנה הזה? האם יכולים אנו באמת לשמוע לדרישת התורה ולשוב אל הילדות? לצערי אני לא בטוח שהתשובה חיובית. ואם כן, מדובר בעבודה קשה. עבודת פרך.

"המצה היא תעתיק סמלי של החוויה האינטימית של היצמדות ילדותית אל האלהים ושל הכמיהה אליו, של מציאותו לא ברמת ההכרה השכלית אלא ברמת הנאיביות, האמונה והתחושה" (הרב סולוביצ'יק)

 

דילוג לתוכן