אין אויב גדול יותר של ישראל מאשר עמלק. עמלק "זכה" לכבוד הזה בשל מעשיו כפי שמופיעים בדברים אותם נקרא השבת: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים." (דברים כה) אשמת עמלק היא תקיפה ללא כל הצדקה של ישראל היוצאים ממצרים, תוך ניצול מצב הפגיעה במדבר ותוך תקיפה אכזרית של נקודות התורפה במחנה ישראל. הפסוק ממשיך: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח" הדברים הקשים והמוחלטים הללו של התורה הפכו את השנאה לעמלק למצווה נצחית עליה אנחנו חוזרים מידי שנה בשנה בשבת "זכור". אולם תפיסת חז"ל הייתה תמיד מורכבת ורב גונית וגם לצד עובדה כל כך פשוטה לכאורה ניתן למצוא מקורות המעלים נקודת מבט שונה. אנסה בשורות הבאות לחלץ מסר חיובי ממצוות זכירת עמלק אותו דווקא ניתן ליישם גם בימינו אנו בהם אבד זה מכבר זכרו של אותו עם קדום.
ישנו פסוק הדן בתולדות עשיו האומר: "ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק, אלה בני עדה אשת עשו." (בראשית לו יב) התורה ברשימותיה הגנאלוגיות לרוב אינה מתעכבת על הנשים, אולם כאן היא טורחת ומספרת על תמנע אמו של עמלק. בוודאי טמון כאן סיפור עליו התורה סתמה ולא פירשה.
חז"ל השלימו את הסיפור החסר ודבריהם מופיעים בתלמוד הבבלי (תרגום שלי – א.ח.): "תמנע בת מלכים הייתה, שכתוב 'אלוף לוטן אלוף תמנע', וכל אלוף מלכות בלא כתר היא" תמנע לא הייתה סתם אישה אלא בת מלך, והייתה זו מלכות ללא כתר קרי, היתה לו שררה ומנהיגות אך פגומה ולא מלכות שלמה. נסיבות אלו אולי מסבירות את המוטיבציה של אותה תמנע המופיעה בהמשך המדרש: "רצתה להתגייר, באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת" אותה תמנה בקשה להסתפח לעם ישראל מתוך רצון אמיתי להיכנס תחת כנפי השכינה אולם בקשתה נדחתה ע"י אברהם ויצחק. בייאושה (ומן הסתם גם בעלבונה) הפכה פילגש לאליפז בן עשו בכדי לפחות להיות קרובה לאותה משפחה גדולה. ההמשך של אותה דחייה היה טראגי: "יצא ממנה עמלק שציער את ישראל, ומדוע? שלא היו צרכים להרחיקה!" (סנהדרין צט ב) זהו מסר מדהים, האשמה להיווצרות עמלק רובצת על אבותינו שהרחיקו את אותה תמנע שבקשה להתגייר. אולי ה' שמע עלבונה, אולי היו אלה תחושות עלבון ופגיעה על הרחקתה מעם ישראל שעברו לבנה, שהפך את שנאת ישראל היוקדת למטרת חייו, אך כמה סבל היה יכול להיחסך מאתנו, אם בית דינם של אברהם ויצחק היה יותר רגיש ומקבל גרים….
ואכן במקום אחר באותה מסכת מתברר, שבהזדמנות דומה שעמדה בפני חכמינו הם נהגו באופן שונה: "תנו רבנן, נעמן גר תושב היה נבוזראדן, גר צדק היה מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומאן נינהו שמעיה ואבטליון, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו ע"ב). אמת שהמפרשים התקשו בהבנת הסוגיה, שהרי עומדים הם בסתירה למופיע במכילתא: "נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא מכל האומות [להתגייר] – שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו – לא יקבלוהו" (בשלח, פרשת עמלק ב) הם תרצו את הקושי באופנים שונים (האב לא היה מעמלק, האם לא הייתה מעמלק, או בכלל, שהיה זה עמלקי שבא באונס על בת ישראל ועדיין צ"ע) אולם פשט המסר העולה מהברייתא מתכתב באופן ישיר עם המקור הקודם ומנסה ללמד גישה מקבלת ומקרבת לגרים ולא דוחה.
ומכאן הצעה לשבת זכור הקרובה בה נשוב ונזכור את שעשה לנו עמלק. אולי הפעם במקום להתמלא שנאה (למי בדיוק?) נחשוב על אופציה אחרת, על פיה, זכירת עמלק תהווה עבורנו תמרור אזהרה, כיצד לא להביא לעולם עמלק שונא ישראל נוסף. דווקא מכאן ניתן ללמוד, שמוטב לאמץ מדיניות מכילה ומקרבת לגרים. בייחוד הדברים חשובים בדור בו אנו רואים עין בעין את התגשמות נבואת ישעיהו: "כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב." (ישעיהו יד א).
