פעמיים בפרשת השבוע, מצווה אותנו התורה להישמר לנפשותינו: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד… וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם… חז"ל למדו מכאן על הצורך להסיר דברים העלולים לגרום לסכנת נפשות ולהשמר מהם.
על משמעות הציוויים הללו נרצה לעמוד מתוך עיון במעשה המובא בגמרא:
תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם (דברים ד'): "רק השמר לך ושמור נפשך" וכתיב (דברים ד'): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם", כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום – היית מחזיר לו? – אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? – אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. – אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר – כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים – על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.
בעיון ראשוני אנו מוצאים את עצמנו מזדהים עם השר ולא עם החסיד. השר טוען שיש להקפיד על שמירת הנפש. לחיזוק דבריו הוא מביא את שני הפסוקים שהזכרנו מפרשת השבוע. החסיד לעומתו, נראה כמי שמזלזל במשמעות חיי אדם. הלא כך הוא מגדיר את מעמדו של מלך בשר ודם: שהיום כאן ומחר בקבר…
האמנם זוהי משמעות חיי אדם מנקודת מבטה של תורה?! הלא חזרה ושנתה התורה בצורך להיזהר בחיי אדם ולהישמר מלפגוע בנפשותנו?! נראה להסביר את עמדתו של החסיד לאחר שנעיין בפסוקים מתוך פרשת השבוע. שהרי עיון בהקשר בו הובאו הפסוקים שהזכרנו מעורר קושי : רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב … וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: הפסוקים האמורים אינם עוסקים כלל בזהירות ובשמירה על ה"נפש", דהיינו חייו הפיסיים של האדם. הפסוקים עוסקים ב"שמירת הנפש" הרוחנית. שלא לשכוח את מעמד הר סיני. ולהישמר שלא לעשות פסל או כל תמונה. אם כך, מדוע הפקיעו חז"ל את הפסוקים מפשטותם וראו בהם ציווי לשמירה וזהירות?
הסיבה היא מכיוון שהפשט והדרש קשורים זה בזה. אין אתה יכול ליצוק תוכן רוחני לחיים, ללא החיים עצמם. ציוויה של תורה לישם את אשר קיבלנו בהר סיני, מחייב אותנו לשמור קודם כל על חיינו. שכן זה העולם, הוא המקום בו נצטווינו לקיים את התורה. ועוד יותר מכך. המשמעות הרוחנית היא היוצקת תוכן לחייו הפיסיים של האדם. כך כתב הרב קוק זצ"ל: כדי לאהוב יפה את העולם הזה, צריכים להשתקע מאד באהבת עולם הבא, ההכרה במשמעות הרוחנית של חיי האדם יוצקת לתוכם תוכן ומשמעות. הידיעה שחיינו בזה העולם הם הפרוזדור לחיי העולם הבא, גורמים לאהבת החיים בעולם הזה ולהערכתם. וזוהי כנראה התשובה שעונה לו החסיד על הטענה שהוא מזלזל בחיי אדם. החסיד אומר לו לקיסר, לא אתה הוא זה שתלמדני את משמעות חיי האדם. אני, העומד לפני מקור החיים הנצחיים, יודע זאת טוב ממך.
יהי רצון שנזכה להכיר בחשיבות הרוחנית של חיי האדם בעולם הזה. ומתוך כך נהיה זהירים לשמור על גופנו, בריאותנו ונפשנו.
הרב אביחי קצין, מרבניה המובילים של רעננה כבר שנים רבות, מקים ועומד בראש בית מדרש "ראשית" ברעננה וראש בית המדרש של מכללת שערי משפט.
