על הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות" , מקשה הזוהר הקדוש : "וכי בכמה ימים מת האדם ? והלא בשעה אחת, ברגע אחד, מת ונפטר מן העולם". הרי מבחינה לשונית, נכון היה לומר "ויקרב יום ישראל למות" ! מדוע א"כ, נוסח הפסוק בלשון רבים – "ויקרבו ימי ישראל למות"? אכן, לשון התורה מדויקת ומדוקדקת. כאשר מגיע יום פטירתו של האדם באים ונאספים כל ימיו לחשבון לפני הקב"ה. "אשרי חלקו של אדם ההוא שימיו קרבו לפני המלך בלי בושה, ואף יום מהם אינו נדחה לבחוץ, מחמת שימצא שעשה עבירה ביום ההוא. משום זה, כתוב בצדיקים קריבה, משום שהימים קרבו לפני המלך בלי בושה." (תרגום זוהר ויחי) הצדיקים, זוכים הם להפטר מן העולם , באים בימים. אף לא רגע אחד של זמן, בוזבז לריק בחייהם. הם אינם "הורגים" את הזמן, כי אם מנצלים אותו. כל ימיהם קריבים לפני הקב"ה בלי שום בושה.
על כן, דרשו חז"ל, "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח.). אותם צדיקים, אע"פ שנפטרו מן העולם, לא נכנעו לרגע למגבלות הארעיות של הזמן, אלא שלטו בו שליטה מוחלטת. הם הינם ממשיכים את המצווה הראשונה בה צווה עם ישראל , מצוות קידוש החודש – המצוה לשלוט על הזמנים ולקבע אותם. הצדיקים, משאירים הם חותמות של נצח כאן בעולם, חותמות המשאירות אותם בחיים. כאשר לומדים אנו את מימרות התנאים והאמוראים, את כתבי רש"י והרמב"ם, את פסקי השו"ע והרמ"א, אנו מחיים אותם. חותמות הנצח שהשאירו כאן בעולם, ממשיכות להדהד, מאות ואלפי שנים לאחר מותם. "כל תלמיד חכם שאומרין דבר הלכה מפיו בעולם הזה שפתיו רוחשות עמו בקבר" (ירושלמי, מסכת שקלים פרק ב מז.). במובן הזה, צדיקים אלו לא מתו. הם הנציחו את עצמם בעולם ובכך נצחו את המוות וכפי שכותב הרב קוק באורות הקודש : "השאיפה אל הדר הנצח, מנצחת את המוות ומוחה דמעה מעל כל פנים".
ביטוי החיים אינו נמדד ע"פ אורך שנותיו של האדם, כי אם ע"פ התוכן אותו הוא יוצק לזמנו. יש מי שניתנו לו חיים ארוכים ובמובן הזה, כמעט ולא חי. אמנם יש מי שניתנו לו חיים קצרים יותר – אך היו אלו חיים מלאי תוכן, מלאי יצירה, מלאי רוח – צדיק זה ממשיך לחיות גם לאחר מותו.
אשר על כן נקראת פרשתינו פרשת "ויחי". זוהי אינה פרשה של מוות . זהו אינו עוד סיפור שחולף. זוהי פרשה חיה, פרשה של חיים. גם בשנה הבאה נחזור לפרשה זו. כך גם בעוד שנתיים. לעד ולעולמי עולמים. זהו סיפורם הנצחי של אבותינו הקדושים, אשר גם במותם נקראו חיים.
