Search

"ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו".

ביום הכפורים מצווים אנו לענות את נפשותינו. באופן תמוה, מצווה התורה כי העינוי יתחיל כבר בערב יום הכיפורים, בתשעה לחודש תשרי: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (ויקרא כ"ג, ל"ב).

על ציווי תמוה זה מקשה המדרש: "וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין? וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי " (יומא פ"א:).

מדברי המדרש עולה, כי מצוות האכילה והשתיה שבערב יום הכפורים היא העינוי, כך שמי שמקפיד על אכילה ושתיה בתשעה לחודש תשרי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ביום זה.

ואכן, רבים מהפוסקים סוברים, כי מצוות האכילה שבערב יום הכפורים מדאורייתא היא, וכדברי בעל המשנה ברורה (סימן תר"ד ס"ק א'): "וקבלו חז"ל דאדרבא מצוה מן התורה לאכול בעיו"כ ורצה הקב"ה ליתן שכר בעד האכילה כאלו התענו". זאת ועוד, מצויין במשנה ברורה, כי האכילה והשתיה שבערב יום הכפורים חשובים כל כך עד כי ראוי למעט בלימוד תורה כדי לפנות זמן לאכילה, ובלשונו: "ויש לאדם למעט בלימודו בעיה"כ כדי לאכול ולשתות" (שם, ס"ק ג').

מה פשר הדגש על האכילה והשתיה ביום זה?

בתורת החסידות מבואר, כי על מנת לשמר את חוויית ההתעלות הרוחנית שביום הכפורים אף במשך יתר ימות השנה צריכים אנו כלי קיבול לקדושה. ההשגות האלקיות להן אנו זוכים ביום זה צריכות להיות יצוקות בשגרת חיינו וגלומות בהווייתנו. בעולמנו אין אנו מצווים להתנהג כמלאכים הפרושים כליל מהאנושות, כי אם כבני אנוש, המחדירים קדושה לשגרת היום יום.

זהו בדיוק תפקידו של ערב יום הכפורים. חוויית האכילה והשתיה הגשמית לכאורה משמשת כתשתית פיזית, אשר לתוכה תתמזג קדושת יום הכפורים. על מנת שיום הכפורים לא יונצח כיום של פרישה וניתוק מהעולם, אנו קושרים את קדושת יום חשוב זה בהוויית העולם על ידי אכילה ושתיה בערבו, כפי שמסביר בעל המאור ושמש: " וכן בכל הדברים התחתונים יש בהם פנימיות וחיצוניות, והחיצוניות הם כלים לקבל הפנימיות, וכל מה שהכלי יותר גדול יותר יכנוס בתוכו … והנה בערב יום כפור הזמן להמשיך החיצוניות והכלים לעשות להם בית קיבול, וביום הכפורים אנו ממשיכין הפנימיות … ועל כן מצוה לאכול ערב יום כפורים בכדי שנעשה הכנה לקבל הפנימיות ביום הכפורים" (הפטרת שבת תשובה, ד"ה – כל).

במובן זה, גורס בעל המאור עיניים, כי ערב יום הכפורים נועד להנציח את זכר מעמד הר סיני. לאחר המעמד הפלאי, בסוף פרשת משפטים, מתאר הכתוב את חזיונם של גדולי האומה את האלקים. באופן מפתיע, מייד לאחר חיזיון זה, נאמר כי אותם גדולים שראו פני אלו-ה – בחרו לעסוק באכילה ובשתיה: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ"(שמות כ"ד, י"א).

פסוק זה מעורר השתאות – וכי לא מצאו להם גדולי ישראל דרך ראויה יותר לציין את המעמד הנשגב לו זכו זולת על ידי פעולה ארצית של אכילה ושתיה?

הרמב"ן מפרש פסוק זה, כאילו התעקשותם של גדולי ישראל לאכול ולשתות דווקא במעמד קדוש זה נועדה להחדיר ביטוי של שמחה אנושית לחוויה השמימית אותה חוו, ובלשונו: "כבר במקום מוטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (הרמב"ן, שמות כ"ד, י"א)

על מנת שהתורה שניתנה זה הרגע תהיה מחוברת לעולם, עלינו לחגוג את נתינתה כדרך בני אנוש – ככלי לקבלת קדושה.

ברוח זו מסביר בעל המאור עיניים את מהותו של ערב יום הכפורים: "מפני שיום הכפורים הוא בחי' עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה וצריך הכנה לתענוג הגדול ההוא שיוכלו לקבלו הוא ערב יום כיפור בסוד אכילה היא הכנה וכלי לקבל התענוג: והוא בסוד ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ"ד, י"א) שהיו נהנים מזיו השכינה על ידי ויאכלו וישתו. ונמצא שצריך כלי לתקן תחלה כדי שיוכלו אחר כך להכנס לפנים לתענוג הגדול ולכן שניהם כאחד טובים וחשובים".

נמצאנו למדים, כי ערב יום הכפורים שלוב ביום הכפורים, ונועד להעניק מימד מעשי ואנושי לחוויה הרוחנית העצומה שביום זה, על מנת שזכר היום הקדוש ילוונו לאורך כל ימי השנה השגרתיים והארציים – ויה"ר שנזכה.

 

דילוג לתוכן