Search
דבר תורה מסכת עבודה

וידוי בתא סגור או בשירת “אשמנו בגדנו”?

איך חוגגים ראש שנה – בזיקוקי דינור או ב”מי יחיה ומי ימות”? וידוי בתא סגור או בשירת “אשמנו בגדנו”? אריה פרידמן מנסה להבין מהו שורש ההבדל בין היהדות לאמונות אחרות בתפיסת העולם של הרב סלובייצ’יק.


בליל ראש השנה יתכנס העם היהודי בכיכרות מרכזיים ברחבי תבל לחגוג את תחילת השנה החדשה בזיקוקי דינור, נשפי ריקודים ומופעי לייזר. תגדיל לעשות הקהילה היהודית בגלות טיים סקוואר שכמדי שנה תחגוג במנהג ירידת כדור הבדולח תוך ספירה לאחור עד לנשיקת החצות המסורתית של רגע כניסת השנה החדשה.

זה לא תואם בדיוק את המציאות שלנו. נכון? בעוד שעמים אחרים חוגגים את ראש השנה שלהם כיום עצמאות בחגיגות ובמופעים, מתכנס העם היהודי בבתי הכנסת לבראש השנה יכתבון. מי יחיה ומי ימות. ולאכזבתנו הגדולה בראש שנה על הבימה בבתי הכנסת לא יופיעו שלמה ארצי או ריטה כי אם רב הקהילה. הרב לא ידבר על זיקוקי דינור ולא על השגנו המפוארים. הרב ידבר על הנני העני ממעש, מי בקצו ומי לא בקצו. הרב יעמוד ויקרא לכולנו לחשוב על המעשים שלנו. לחשוב על החטאים שלנו. לחשב מסלול מחדש.

היהדות רואה בראש השנה סיבה להתבוננות פנימית, לא חיצונית. לבחון את עצמי- אשמתי? בגדתי? או כמו שאומר קובי אוז: איפה טעינו? מה לא עשינו? ראש השנה נועד לסיכומים והתחלות חדשות. סוג של טיפול פסיכולוגי עצמי. אבל רגע, טיפול פסיכולוגי עושים בחדר סגור. אחד על אחד. הווידוי, שאנו אומרים 10 פעמים במהלך תפילות יום כיפור, עושים כמו שרואים בסרטים: תא סגור. בצד אחד אתה ממלמל את החטאים, בצד השני כומר שאומר לזמר 3 פעמים הל מרי ובזה נמחלים העוונות.

לא אצלנו… אצלנו כולם מתכנסים ביחד. וכולם מפרטים ביחד ובקול רם את כול החטאים שלנו “אשמנו, בגדנו”. כולנו חוטאים. כולנו עבריינים. מה זו ההתכנסות ההמונית לאמירת הווידוי? איפה כאן הבושה מהמעשים הרעים שעשינו?

המפתח להבנה של ההתנהגות היהודית הזו הוא הקונספט של העשירי למניין. תארו לעצמכם שבבית הכנסת יושב רש”י, לידו, מרדכי היהודי, רבי עקיבא, ורבים ממנהיגי ישראל סך הכול 9 והם מחכים. הם לא יכולים להתקדם. ופתאום נכנס בדלת נער בן 13 ו… זהו יש מניין, אפשר להתחיל להתפלל. ללא הנער הזה כל הגדולים העשירים והחשובים, לא שלמים. לא נחשבים. בניגוד לחברה המערבית ששמה את האני במרכז, והכול משועבד לצרכים האישיים של הפרט, ביהדות אין אני. יש אנחנו. יש משפחה, מניין, שבט, עם. הצרות והחטאים אינם אישיים. כל ישראל ערבין זה לזה. אנחנו מבינים שאין צדיק בארץ ולא יחטא ובתפילת כול נדרי באמירה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים אנחנו מתכוונים לעצמנו! אנחנו העבריינים! כי העובדה שכולנו בני אנוש זה אומר שכולנו גשמיים, כולנו בעלי צרכים אנושיים ולכן גם החזרה מהחטא יכול להיות משותף לכולנו בתפילה המונית אחת.

וכאן באה המדרגה העליונה יותר. כי זה נכון שמצד אחד לחטוא זה אנושי אבל באותה מידה אנחנו חייבים להבין שגם להפסיק לחטוא זה אנושי! איך קראנו בפרשת ניצבים וילך?  לא בשמים היא ולא מעבר לים.

החידוש הגדול של היהדות הוא רעיון הבחירה החופשית. בפרשת שופטים מופיע האיסור: לא ימצא בך קוסם מנחש ומכשף שואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. סוגים שונים של מגידי עתידות שהמשותף לכולם היא ההנחה שהכול נקבע מראש. הכול “מכתוב” כמו שאומרים בערבית. ישנו גורל ועתידך קבוע מראש ובלתי ניתן לשינוי. הצורה הכי קיצונית להשקפת העולם הזו הוא רעיון הקסטות בהינדואיזם. כשהייתי איש עסקים טסתי מספר רב של פעמים בכל שנה למזרח הרחוק. סין תאילנד קוריאה. רק להודו נשבעתי שלא אחזור יותר. לראות את הקסטה הנמוכה ביותר the untouchables,- הטמאים, חיים בצורה שהם חיים כשהחברה ההודית לא מנסה אפילו לטפל בבעיה כי הם מאמינים שזו הקארמה שלהם, זהו הגורל שלהם ואסור לשנותו. האמונה הזו היא משהו שנפשית לא הייתי יכול לעכל. עוני ורעב תמידי כשהפרות מועלות לדרגת קדושה ואסור לגעת בהם. פשוט לא נתפס. גם בסין ראיתי עוני מחפיר ורעב אבל ראיתי חברה שמנסה לפתור את הבעיה ומתירה לאכול כל דבר שזז. בהודו האמונה שהאדם אינו יכול לשנות שום דבר זו התגשמות הרעיון של הגורל הבלתי ניתן לשינוי.

הרב סלובייצ’יק במאמר קול דודי דופק עושה הבחנה יסודית בין האדם הגורלי והאדם הייעודי. לגבי האדם הגורלי – הכול מהשמיים. הגורל קבוע מראש ולא ניתן לשנותו. כשהאדם הגורלי נקלע למשבר, אפשר רק להוריד את הראש ולחכות שהסופה תעבור. הרוע הטמון במשבר, הוא הרצון האלוקי ואנו הקטנים לא מסוגלים להבין את דרכי האל ואסור לנו לשאול על דרכי ההנהגה שלו.

האדם הייעודי לעומת זאת אומר נכון שעל כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת אבל ברצונך החופשי אתה חי! האדם הייעודי רואה בחיים דרך של בחירה חופשית בבחינת מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. המעשה שלי יקבע את העתיד שלי. אני יכול להחליט להמשיך לחטוא ואני יכול להחליט לשנות את דרכי לפעול ולתקן.

במאמר קול דודי דופק מתאר הרב סלובייצ’ק מאורעות היסטוריים כמו הצהרת בלפור, הקמת מדינת ישראל ועוד כדפיקות של הקב”ה שקורא לנו לקום ולעשות מעשה. שלא לפספס את הרגע כפי שבשיר השירים כשהדוד דופק בדלת הרעיה לא פותחת אותה בזמן. תפילות הימים הנוראים הם עבורנו הדפיקה בדלת. קול דודי דופק ונותן לנו הזדמנות להיענות לקריאתו של הקב”ה. קריאה לשנות את המעשים הרעים שלנו, לחזק את המעשים הטובים שלנו.  

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

דילוג לתוכן