פורסם לראשונה בדתילי-ישראל
האם משרד החינוך אחראי על חינוך למצוינות אישית ולימודית, לגיבוש האתוס הלאומי ולטיפול בפרט או שמא עיקר תפקידו של המשרד הוא להפעיל את מערכת החינוך: בתי ספר, מבחני מיצ"ב ובגרות ועוד שורה ארוכה של נושאים פרוצדוראליים?
למיטב הבנתי, לא פעם אנו מדברים 'גבוהה גבוהה' אודות החינוך ומעלתו, אבל בפועל, אנו עוסקים במערכת החינוך ולא בתכנים החשובים שלה. אחד הביטויים המובהקים לשאלה זו, קשור במעמדה של החופשה הגדולה בעיניהם של אנשי מערכת החינוך. האם יתכן שאחרי עשרה חודשים של קשר אישי, של ליווי מעמיק ושל פיתוח תרבות של שיח, יתנתקו להם היחסים לחודשיים שלמים? כך, פתאום, באבחת ה-20 או ה-30 בחודש? איזשהו מכתב? מסרון? אות חיים קטן, שהכול מתנהל כשורה? שאין קשיים מיוחדים?
הילדים מעלים מצוקה או תקווה, קריאה לעזרה ותמיכה או בקשה לשותפות. והנה, הסתיימה השנה, "ניפגש בשנה הבאה"? האמנם יתנו בנו התלמידים אמון?
אני לא בא בתביעה. אינני מבקש מהמורים לעבוד בחופשה וחלילה לי מלפגוע בהסכמים, הסדרים או חוזים. ואף על פי כן, השאלה במקומה ניצבת. בואו ננקה לרגע את ה'מערכת' ונחזור ל'לב' של החינוך: מה מטרתו? מה הרלוונטיות שלו במאה ה – 21? האם הוא מוגבל לבתי הספר? לשעות הלימוד?
בואו נדבר על חברת מופת, כזו המבקשת להוציא מכולנו את הטוב שבאדם, המבקשת לבנות חברה ערכית וסולידארית. זה לא יכול להיות מה-27 באוגוסט עד ה-30 ביוני. חינוך איננו 'מערכת'. חינוך הוא שפה, מהות. חינוך הוא נשמת הקיום.
אולי הגיע העת למחשבה אחרת על חינוך: 24/7. חינוך ללא הפסקה. לא רק המורים. כולנו: המורים, ההורים, מדריכי תנועות הנוער והמתנ"סים, קהילה שלמה 'נושמת' חינוך ולכן כל חלקיה משלימים זה את זה. כי יש כיתה, ויש חצר ויש שכונה ויש בית, וצריך להסתכל על המציאות כמכלול. זה אומר שאנחנו מחנכים מסביב לשעון; כל שנייה, כל השנה, עם כל הנשמה.
כשמסתכלים על הנוער כמכלול – החיים של כולנו משתנים. כי חינוך הוא גם בית ספר וציונים אבל גם היחס לאבא ואמא בחופשה, והעמידה בתור לאוטובוס והתנדבות לצד טיול ובילוי שיש בו טעם וגבולות. אני מאמין שאם נהיה כוללניים, נצליח יותר בבית הספר. גם הציונים יהיו טובים יותר. חינוך כולל, 24/7 משרה אמון, ומגדיל גם את האמון של כל צעיר בעצמו. מוקדי ההתקדמות וההתנסות מגוונים אבל הם מקיפים אותנו בכל מקום ובכל שעה.
העולם השתנה. וגם החינוך. והצעירים – גם הם השתנו. ולצד הכמיהה לעצמאות הם קוראים להדרכה, להנחיה לליווי. הם מבקשים שניתן להם כתף יציבה בעולם רב ערוצי, הם מבקשים לדעת שמשהו יציב מחכה להם תמיד.
מערכת החינוך נקראת לדגל: לזכור את ייעודה, להפיח נשמה בחינוך, להביא לשפה אחרת שבה השיח החינוכי לא מסתיים לרגע האחד. זה מטיל עלי ועל משרדי אחריות כבדה – ואנו מוכנים לה בענווה ובשמחה.
בברכת חופשה מהנה ובטוחה
