בפרשתנו מבקשים בני גד ובני ראובן ממשה להישאר בעבר הירדן וזוכים לקיתונות של רותחין ששופך עליהם משה רבנו. "וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים: לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף-ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן, מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד, לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר; וְשִׁחַתֶּם, לְכָל-הָעָם הַזֶּה." (במדבר לב יד- טו)
בני גד וראובן מצליחים לפייס את משה בהבטחה להשתתף בכבוש הארץ והוא נאות לבקשתם בתנאים מגבילים. אולם בסוף אותו פרק אנחנו שומעים על חצי שבט נוסף שנשאר גם הוא בעבר הירדן אך לעומתם הוא "עובר מתחת הרדאר" של משה: " וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ; וַיּוֹרֶשׁ, אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ. וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד, לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה; וַיֵּשֶׁב בָּהּ. וְיָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת-חַוֹּתֵיהֶם; וַיִּקְרָא אֶתְהֶן, חַוֹּת יָאִיר. וְנֹבַח הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת-קְנָת וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ; וַיִּקְרָא לָה נֹבַח, בִּשְׁמוֹ." (לט- מב).
בניגוד לבני גד ובני ראובן לא רק שמשה לא מוכיח אותן ולא מתנה עמם כל תנאים הוא מגדיל לעשות ונותן את הגלעד למכיר והדבר תמוה מאוד.
ההבדל הבולט הראשון בין שני האירועים עליו ניתן להצביע, הוא בכך שבעוד בני גד ובני ראובן מבקשים להינות ממעשה אחרים, מכיבוש עבר הירדן ע"י העם כולו בהנהגת משה, בני מכיר כבשו את ארצם בעצמם ונוחלים את נחלתם פרי מאמציהם שלהם.
אם נעמיק נקודה זו נבחין בהבדל נוסף בין שתי המלחמות, מלחמת סיחון ועוג הייתה מלחמה בה הסתייעו בנס, כפי שמעידים בני גד וראובן בעצמם: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה." (ד) ואילו כיבוש מכיר הוא מלחמה אנושית לגמרי "וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, גִּלְעָדָה–וַיִּלְכְּדֻהָ; וַיּוֹרֶשׁ" (לט) דומה שדווקא דרך זו תואמת את כוונתו של ה' להעביר את העם מעם עבדים המונהג ע"י נס לעם של בני חורין היודע לפעול בכוחותיו האנושיים. בני גד ובני ראובן מנצלים הנהגה גבוהה בו האדם עוד לא למד לעשות את המאמץ האנושי ואילו בני מכיר כבר "ישראליים" לגמרי, הם כבר סיגלו את טבעה של הארץ המחייבת 'התעוררות תחתונה' של בניה- בוניה.
הבדל נוסף וחשוב הוא ההבדל תכונות השבטים. בעוד בני גד ובני ראובן לא מגלים כל עניין בארץ ועניינים היחיד הוא במקנה הרב שלהם, כפי שמעיד הפסוק: "וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד–עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה." (א) מבחינתם ארץ אינה יותר מנדל"ן, קניין אותו יש לבחון בשיקולי כדאיות כלכלית. לעומתם בבני מנשה ישנו יחס אחר לארץ עליו התוודענו בפרשה פנחס ע"י בנות השבט, בנות צלפחד ממשפחת מכיר: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; … אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר … לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." (כז, א-ד) אותן בנות נמצאות עדיין במדבר אך עיניהן נשואות כבר אל ארץ ישראל ואל היאחזות בה. אותן לא השיקול הכלכלי הניע אלא "למה יגרע שם אבינו" אחוזה בארץ היא אחיזת שמו של האדם בעולם, הן יצאו על מאבק למען זכר אביהם, זהו שיקול ערכי ומוסרי הרואה באחיזה באדמת הארץ אחיזה בנצח.
ומכאן נבין את יחסו השונה של משה – הוא נותן לבני מכיר את שכר מאמציהם בחינת -"תנו לה מפרי ידיה ויהללו בשערים מעשיה" זאת ועוד, דומה שמשה חפץ שדווקא שאותו חצי שבט מאוהבי הארץ יתיישבו בעבר הירדן ובכך יהוו את חוליית החיבור, הבריח המבריח בין שני חלקיה הארץ, המערבי והמזרחי.
והנה חלפו אלפי שנים ולמרות כמיהתם של שבי ציון לא זכינו להתיישב בעבר הירדן המזרחי. אך למעט, חבל ארץ אחד – הוא רמת הגולן. באותה רמה בה נאחזו בני מכיר בן מנשה, באותה רמה בזלתית בה נאחזו יהודים בבית שני ועוד מאות שנים לאחר חורבנו, שבנו אנו והכינו שורש. ושמא זכות אותם חלוצים ולוחמים קדמונים מבני מנשה עמדה לחלוצים ולוחמים מבני ישראל המודרנית. ועל הדרך למדו אותנו כמה שיעורים לחיים: (א) אל תהיה טרמפיסט הנהנה ממלאכת אחרים אלא עמול בעצמך. (ב) בארץ ישראל אין לחיות על הנס אלא היא פרי מאמץ אנושי הזוכה לסיוע ממרומים. (ג) אין הארץ נענית ונקנית לבעלי חשבונות כלכליים ותועלתניים אלא רק לאוהביה.
