Search

הנסיך הקטן מ'שלום עכשיו'.

זהר נגה רועי ודניאל,

בכל יום הזיכרון לחללי צה"ל אני נשאב חזרה לאותו אירוע טראגי שבו החייל שלי, ניצן אונגר, נהרג בתאונת אימונים. ניצן נהרג ב ל' ניסן תשמ"ד ה- 1.5.84, בדיוק השבוע לפני 32 שנה. במשך השנים שחלפו ביקרתם איתי יחד בקברו כמה וכמה פעמים אבל אני לא בטוח שרועי ודניאל שמעו ממני את סיפור חייו ומותו. יתכן גם שהגיוס של רועי (ועוד לצנחנים) הציפו אצלי מחדש את הזיכרונות והטראומה.

ניצן היה חייל שלי. בכיתה שלי. הייתי מ"כ בפלוגת בני משקים, גדוד 50 של הנח"ל המוצנח. מתוך מחלקה של 30, קיבלתי לידי 10 חיילים והייתי אחראי עליהם לכל דבר ועניין החל מההשכמה, משמעת ומה שמבחינתי היה עיקר העיקרים – החיילות וההכנה למלחמה.

התקופה הייתה תקופת הבוץ הלבנוני. המצב הביטחוני בארץ ובשטחים היה מצוין. מדובר לפני האינתיפאדה הראשונה כשהבסיס שלנו היה בבית סחור, יישוב ערבי אריסטוקראטי שכדי להגיע אליו צריך לעבור את כל בית לחם על חלקיה היפים ועל השכונות הקשות שלה. לא הייתה שום בעיה שחייל יעשה את הדרך הזו לבדו – עם או בלי נשק – ויגיע לבסיס בשלום. בכלל לא היה בתודעה (ולא היה בתעוזה של הערבים) שצריך לפחד כשנוסעים ביהודה ושומרון, גם לא במה שהיום נקרא שטחי A.

פלוגת בני המשקים היא פלוגה המבוססת על קיבוצניקים ומושבניקים שהיו מיועדים למסלול פיקודי מקוצר. תוך 8 חודשים מיום הגיוס הם הופכים למ"כים ויכולים להגיע לקצונה במסלול מקוצר מאוד. המסלול שלהם התחיל במחנה 80 בטירונות מקוצרת של חודשיים שלאחריה הגיעו, עם צוות הפיקוד שלהם, לגדוד 50 ל 3 חודשים אימון מתקדם ו 3 חודשים קורס מ"כים. אני לא הייתי בשלב הטירונות שלהם וקיבלתי אותם בבית סחור כשרוב המ"כים האחרים בפלוגה היו המ"כים שלהם בטירונות ולמעשה מבחינתם המשיכו את הטירונות גם בגדוד 50. אני לא שיחקתי את משחק ה "אני המ"כ ואתם הטירונים". הצטרפתי לגדוד 50 כי הלוחמים שהגיעו לגדוד במסלול הנח"לאי הרגיל היו לוחמים וותיקים (שנה וחצי בצבא) ולמעשה הייתי אמור לפקד על החבר'ה מהגרעין שלי שהיו בפלוגת המסייעת אבל המג"ד (גיורא איילנד, לימים האלוף גיורא איילנד) הציב אותי בפלוגת בני משקים שנחשבה כסיירת בתוך הגדוד. בפגישה אישית איתו אמרתי לו שאני לא מתאים ולא רוצה להתעסק עם טירונים ודיסטנס ושאני מתאים לפלוגה "ותיקה". איילנד אמר לי שבדיוק בגלל זה הוא רוצה שאהיה ב"בני משקים" – כדי לעזור למ"פ לעשות את השינוי מטירונים ללוחמים. לא אהבתי את התשובה אבל כיבדתי מאוד את המג"ד ובכלל גם כשהמג"ד מבקש – "פקודה זו פקודה" וכך מצאתי את עצמי מפקד על חיילים עם חודשיים פז"מ ומנסה לגאול אותם מתסמונת הטירונים שלהם ולהפוך אותם מ"ירוקים" ל"אדומים".

להוציא אותם מהראש של הטירונים לא היה פשוט בכלל – לא רק בגלל שהם באמת היו "טירונים" בכל מובן המילה אלא גם מפני ששאר הכיתות בפלוגה המשיכו את הראש הקשה כשאני שברתי דיסטנס כמעט במיידי. המ"כים האחרים מאוד כעסו עלי אבל קיבלתי גיבוי מלא מהמ"מ והמ"פ שבכלל התייחסו לכיתה שלי כמקצועית ביותר (הם לא ידעו איך לאכול את הדתי-ימני הזה שהמג"ד שתל בפלוגת הקיבוצניקים ה"שמאלנים" – אבל זה כבר סיפור אחר…).

כאמור אחד החיילים שלי היה ניצן אונגר. בן קיבוץ מלכיה שעל גבול הלבנון צמוד לגדר ולאזור שנקרא בזמנו "פתחלנד". הוא גדל תחת הפגזות הקטיושות וריצה למקלט או שהייה בו למשך לילה שלם היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלו. ניצן למעשה היה בעצם בן גילי. לפני שהתגייס עשה, כמו לא מעט קיבוצניקים אחרים בפלוגה, ש"ש (שנת שירות) כקומונר בקן "בורוכוב" של תנועת "הנוער העובד" בגבעתיים.

ניצן היה בעל תודעה פוליטית שמאלנית מאוד והשתייך ל"שלום עכשיו". למרות גילו הצעיר הוא השתתף בהפגנות רבות של שלום עכשיו נגד הכיבוש, נגד המתנחלים, בעד השלום. היו לו חושים מאוד חדים מצד אחד וחוצפה לא קטנה מצד שני. למרות שנזהרתי מאוד לא להביע את הדעות הפוליטיות שלי ובמיוחד שלא ידעו על ההיסטוריה שלי בימית וברחוב האיקסים בימי הפינוי, הוא קלט במי מדובר ומאחר ובנח"ל אין סודות (כולם מכירים את כולם) מהר מאוד הוא גילה שכל השמינית "שרצתי" בעצמונה ובימית. מאחר ושנינו היינו "פעילים" פוליטית רק שמשני צידי המתרס – סיקרן אותו מאוד להבין את מה הניע אותי לרדת לימית. הוא ידע "לרקוד" על הקו הדק המפריד בין שאלות לגיטימיות ל"חוצפה" ביחסים בין חייל למפקד. דווקא השוני העצום הזה שבין שמאלני כמוהו לימני כמוני יצר בנינו איזה קשר שמעל ליחסי חייל-מ"כ. זיהיתי אצלו ערכיות, אהבת מולדת אמיתית, אהבת עם אמיתית, חברות ורעות בכל המובנים.

במבט ראשון, בשל הזקן שגידל היית מתבלבל וחושב שלפנייך בחור ישיבה אבל הוא היה רחוק מאוד מהנושא – כמו כל קיבוצניק באותה תקופה וכל סממני הדת ובכלל נושא האמונה באל מאוד הפליא אותו.

ניצן היה חייל מצוין אבל זה לא בא לו בקלות. הוא לא ניחן בגוף ספורטאי וחיפה על כך עם כוח רצון עצום ובלשון מקשקשת נון סטופ. תמיד רצה לקחת על עצמו יותר ממה שהיה צריך. יותר משקל על הגב, יותר זמן מתחת לאלונקה, יותר ויותר ויותר.

סיימנו את שלושת חודשי האימון המתקדם והתחלנו את קורס המ"כים ובאמצעו ירדנו לשטח האימונים בתקוע לאימוני פרט, חוליה ולבסוף כיתה. הפעם מפקדי התרגילים היו החיילים עצמם כשאני משמש כבקר שצופה מעל ונותן ציונים יחד עם המ"מ. שטח האימונים היה רחוק כקילומטר וחצי הליכה מהמאהל שהקמנו – (אוהלי סיירים לחיילים, אוהלי 11 לסגל) אבל בזווית של 90 מעלות כך שהמרחק האווירי היה קצר בהרבה מה שגרם לתוצאה טרגית בהמשך.

בבוקר ה 1 למאי, המחלקה שלנו יצאה ליום האחרון של אימוני הכיתה, בילינו את מרבית היום בהסתערויות כיתתיות על מתחמי "אויב" כשכל פעם חייל אחר משמש כמ"כ. הכיתה שלי סיימה ראשונה את תרגילי היבש ולכן התחלנו ראשונים את תרגילי הרטוב. את התרגיל הרטוב האחרון שמרתי לניצן להיות מ"כ. הגיע לו. הוא התאמץ כל השבוע, תמיד מעט מעל קצה היכולת שלו – אבל תמיד משלים את החוסר ביכולת עם רצון ברזל וחוסר נכונות לוותר לעצמו אפילו בפסיק.

ניצן סיים תרגיל מצוין ובזה הכיתה שלי סיימה את יום האימונים. חזרנו בהליכה מנהלתית למאהל – כולם מזיעים, מאובקים בפודרה האיומה של תקוע, ובמורל גבוה מאוד. היינו כ 5 שבועות לקראת סיום קורס המ"כים והם ציפו לשלב הבא – בו הם עצמם הופכים למ"כים בקוצר רוח. במיוחד ניצן שהיה מתוסכל מאוד מזה שהמ"כים שלו הם או בגילו או אפילו צעירים ממנו (בגלל שנת השירות שעשה) ולא הפסיק ל"קטר" ולקשקש כל הדרך אבל כמו שהוא ידע – להוציא קיטור בצורה שהצחיקה את כל הכיתה ובמיוחד אותי.

כשהגענו למאהל והתארגנו למנוחה – הכיתות האחרות מהמחלקה עדיין התאמנו בתרגילי "רטוב" בשטח האימונים. החבר'ה התיישבו והתחילו להכין קפה. אני הלכתי לאוהל הפיקוד. פתאום אני שומע צעקה, אני מסתובב ורואה את ניצן מתמוטט. החברים שלו סיפרו אחר כך שהוא קרב את כוס הקפה החמה אל הפה ופתאום שפך את כולה על עצמו תוך צעקות והם חשבו שהוא צועק בגלל הקפה הרותח. תוך שניות החל הדם לפרוץ החוצה מהחזה. ברגע הזה אני כבר מעל ניצן צורח לחובשים להגיע במהירות. בינתיים המ"פ – בתוך שניות – משכיב את כל החיילים שהיו במאהל ומתחיל לחלק פקודות כי חשבנו שמדובר בירי של מחבלים שנמצאים על אחד הגבעות השולטות. החובשים נאבקו ככל יכולתם אבל לא היה להם סיכוי. מאחר והייתי ראשון מצוות הפיקוד שהגיע לניצן (הרוב היו בכלל מחוץ למאהל – באימונים) הבנתי מיד שהמצב רציני ושחייבים להזמין מסוק. המ"פ שמע אותי ותוך שניות הרים מסוק לאוויר. תוך דקות הגיע צוות של 669 ולפני שהבנו מה קורה – ניצן כבר היה באוויר בדרך להדסה.

השעה הבאה עברה עלי באמירת תהילים. אין לי מושג למה אבל היה עלי ספר תהילים והתחלתי לקרוא בו פרק אחר פרק, ועוד אחד ועוד אחד. ואז הגיע הבשורה המרה. ניצן מת. אמירת התהילים לא עזרה.

בתחקיר התברר שכדור שירו משטח האימונים הגיע בצורה שלא נראית הגיונית במבט ראשון אל המאהל וכאילו שהייתה רשומה עליו כתובת – ניצן. אין ספק שמדובר היה בכדור שנורה מחברי הכיתות האחרות של המחלקה שלנו והאמת הנוראה היא שאחד מחבריו של ניצן הוא זה שגרם למותו. הטענה של כותבי התחקיר הייתה שאחד החיילים כנראה מעד בהסתערות ושינה את זווית הירי של הנשק שלו ולכן הכדור נורה לכיוון המאהל. התחושה שלנו הייתה שמלכתחילה הזווית של שטח האימונים לא היה בזווית מתאימה למאהל ומי שקבע את השטחים הללו הוא זה שעשה את הטעות ולא החייל הפשוט שקל להעמיס עליו את האשמה.

קישור לאתר משרד הביטחון המספר על ניצן – אתר יזכור – ניצן אונגר

למדתי מניצן הרבה. בכל פעם שאני שומע איש ימין (ומה לעשות בדרך כלל זה רבנים) מדבר על פשיטת הרגל הערכית של השמאל, בכל פעם שאני שומע את הזלזול, ההתנשאות הזו, היהירות הבלתי נתפשת בדבריהם של נציגים "משלנו" כלפי כל מי שחושב אחרת מדעתם וכמובן כנגד ה"שמאלנים" – אני נזכר בניצן. איש מחנה השלום שהתגייס לצנחנים. בחור ערכי, אוהב אדם, אוהב העם, אוהב המולדת. אולי עם קצת ציניות וחספוס, אבל "מלח הארץ" במלוא מובן המילה.

אחד השירים שניצן אהב ושהונצח בחוברת הזיכרון שהוציאו לזכרו נכתב על ידי יהונתן גפן שמאוד מזכיר לי באישיות שלו את ניצן – הנסיך הקטן מפלוגה ב'. ביו-טוב קיים קליפ שכאילו הוציאו במיוחד לניצן – הנסיך הקטן מפלוגה ב'

בימים אלה מלאו 32 שנה למותו ובעוד חודשיים 52 שנה להולדתו.

יהי זכרו ברוך

אבא

דילוג לתוכן