לפני כשנה, כשהצצתי בערוץ הקולנוע הקטן של סבי ביום שבת בבוקר, נתקלתי בסרט מערבון ישן שמשך אותי מהשנייה הראשונה. מדובר ביצירת מופת על זמנית שיצאה לראשונה ב-1969 ובוימה על ידי סם פקינפה, ושמה “החבורה הפראית”. אלימות נוקבת, סצנות אגרסיביות של יריות ומהלכי צילום שלא נראו כמותם עד אז הפכו אותה לסמל של המערבון הקלאסי שמחריף כל תחושה ואפיל אותה לאתגר.
יצירת המופת ששינתה את המערבון
העלילה מתמקדת בפייק בישופ והכנופיה המתבגרת שלו, שמנסים לבצע שוד אחרון בתחנת רכבת קרוב לגבול טקסס–מקסיקו. מה שהתחיל כפעולת שוד פשוטה מתגלגל במהרה למרדף קטלני, כששודדי פרס מרדפים אחריהם במדבר החרוך. הכתיבה והדיאלוג חודרים עמוק לתוך נשמת הגיבור הנאבק בשינויי התקופה.
סגנון ששינה את שפת הקולנוע
סם פקינפה נהג לשלב עריכות מהירות, מצלמות מזוויות רבות ורגעי סלואו-מושן עוצמתיים שהפכו כל סצנת יריות לאופרה קולנועית של אלימות. במבט לאחור, הקהל עלול להתבלבל – האם יש במערבון הזה גיבורים או רק אנשים שנאבקים על הישרדות?
פרסים ומורשת מתמשכת
למרות הביקורת שנמתחה עליו בשעתו, הסרט נבחר לשימור בספריית הקונגרס של ארצות הברית והפך לחלק מתרבות הקולנוע העולמית. כיום הוא נלמד בבתי ספר לקולנוע כנקודת מפנה בתיאור המערבון וכמקור השראה לבמאים שאחרי תקופה.
המערבון האמריקאי מול המערבון הספגטי
בעוד שבספרד ואיטליה פרחו סרטי “ספגטי מערבון” עם גברים קרחונים ושוטים מקנטרים זה את זה, כאן פקינפה בחר בעוצמה אפלה, במערבון מלנכולי שמעקר כל רומנטיקה ומציג את סוף עידן הפרעת הפרסת הסוס.
מורשת שרכובה עד היום
יותר מ-50 שנה אחרי, ניתן לראות בצליל ההד של פרסות הסוסים ובנשימת הדמויות כיצד The Wild Bunch ממשיכה להדהד בזיכרונם של מסכי הקולנוע. היא מזכירה לכולנו ששינויים בז’אנר מגיעים מתוך נוער בוער לחולל מרד של יצירה – ואולי זה בדיוק מה שגורם לה לחיות לנצח.
