במחקר שפורסם לאחרונה ב- כתב העת של האגודה האמריקאית לגריאטריהקבוצת חוקרים העריכה את הקשר האורך בין חרדה כרונית, נפתרת וחרדה חדשה לבין הסיכון לדמנציה מכל הסיבות (ירידה קוגניטיבית מתקדמת המשפיעה על זיכרון וחשיבה).
לימוד: השפעת החרדה על דמנציה מכל הסיבות: ניתוח אורך ממחקר קהילת האנטר. קרדיט תמונה: simona pilolla 2/Shutterstock.com
רקע כללי
בעולם, למעלה מ-55 מיליון אנשים חיו עם דמנציה בשנת 2020, מספר צפוי לעלות ל-78 מיליון עד 2030 ול-139 מיליון עד 2050. העלות העולמית של דמנציה נאמדה ב-1.3 טריליון דולר בארצות הברית בשנת 2019, צפויה להגיע ל-2.8 טריליון דולר עד 2050.
דמנציה הייתה גורם המוות השביעי העיקרי בעולם והשני במדינות בעלות הכנסה גבוהה בשנת 2020. עם הנטל הכלכלי והחברתי הגובר של דמנציה, מאמצי המניעה מתמקדים בגורמי סיכון הניתנים לשינוי, כולל חרדה.
יש צורך במחקר נוסף כדי להבהיר את ההשפעה של כרוניות ותזמון של חרדה על הסיכון לדמנציה כדי לפתח אסטרטגיות מניעה ממוקדות.
לגבי המחקר
המחקר הנוכחי השתמש בנתונים של מחקר קהילת ציידים אורכי (HCS). משתתפים בגילאי 55 עד 85 מניו סאות' ויילס (NSW), ניוקאסל, אוסטרליה, נבחרו באקראי וגויסו בין דצמבר (2004 – 2007).
החרגות כללו לא דוברי אנגלית, דיירי מוסד סיעודי מבוגרים ואלה עם דמנציה בסיסית או נתונים חסרים, מה שהוביל ל-2132 משתתפים.
נתונים דמוגרפיים ובריאותיים (צריכת אלכוהול, עישון, יתר לחץ דם (לחץ דם כרוני), סוכרת (מצב עם רמות סוכר גבוהות בדם), מחלה קרדיווסקולרית (מצב עם רמות סוכר גבוהות בדם) ומחלות מוחיות (הפרעות המשפיעות על זרימת הדם למוח) נאספו באמצעות שאלונים בתחילת הדרך.
דיכאון נמדד באמצעות סולם הדיכאון של המרכז למחקרים אפידמיולוגיים (CES-D), עם ציונים של 16 ומעלה המעידים על דיכאון. החרדה הוערכה באמצעות סולם המצוקה הפסיכולוגית של Kessler (K10) בנקודת ההתחלה ובמעקב הראשון, תוך סיווג שלה כפתורה, כרונית או חדשה.
אירוע דמנציה מכל-סיבה זוהתה באמצעות קודי סיווג בינלאומי של מחלות 10 (ICD 10) ממקורות נתונים מקושרים, לרבות רישומי מחלות ומדד המוות הלאומי, כאשר נעשה שימוש בתאריך האבחון המתועד המוקדם ביותר.
ניתוח סטטיסטי השווה את המאפיינים של אלו שפיתחו דמנציה לעומת אלו שלא עשו זאת, באמצעות מבחני t ומבחני צ'י ריבוע. מבלבלים הותאמו לשימוש בגרף אציקלי מכוון (DAG).
מודל הרגרסיה של Fine and Grey העריך את סכנת התפלגות החרדה בסיכון לדמנציה, עם מוות כאירוע מתחרה. ניתוחי רגישות התייחסו לנתונים החסרים ולחומרת החרדה. ניתוחים סטטיסטיים בוצעו באמצעות תוכנת SAS (גרסה 9.4).
תוצאות המחקר
ה-HCS כלל בתחילה 3,318 משתתפים בגל 1. לאחר אי הכללה של אלו עם דמנציה בתחילת הדרך ואלה חסרי גיל ומידע K10, 3,163 משתתפים היו כשירים. מתוכם, ל-1,031 לא היו נתוני K10 בגל 2, מה שמותיר 2,132 משתתפים (53% נשים, 47% גברים) במחקר.
הגיל הממוצע של המשתתפים היה 76 שנים (SD 7 שנים), כאשר 21% חוו חרדה בתחילת המחקר. במהלך מעקב ממוצע של 10 שנים (SD 1.6), 64 משתתפים (3%) פיתחו דמנציה, ו-151 (7%) מתו, כאשר ההתחלה הממוצעת של דמנציה הייתה עשר שנים (SD 1.7).
למשתתפים שנעלמו רמות השכלה נמוכות יותר ושיעורים גבוהים יותר של צריכת אלכוהול, עישון, יתר לחץ דם, סוכרת, מחלות לב וכלי דם וכלי דם במוח, חרדה בסיסית ודיכאון.
חרדה כרונית הייתה קשורה לסיכון מוגבר לדמנציה מכל הסיבות במודלים לא מותאמים וגם במודלים מותאמים. חרדה חדשה בגל שני הייתה קשורה גם לסיכון גבוה יותר לדמנציה. עם זאת, חרדה שנפתרה לא השפיעה באופן משמעותי על הסיכון לדמנציה.
ניתוחים ספציפיים לגיל הראו שלמשתתפים מתחת לגיל 70 עם חרדה כרונית היה סיכון גבוה יותר לדמנציה, ואלו מתחת לגיל 70 עם חרדה חדשה במעקב היו גם בסיכון מוגבר. חרדה לא קשורה באופן מובהק לסיכון לדמנציה בקבוצות גיל אחרות.
בניתוחי רגישות, אי הכללה של משתתפים שצונזרו בחמש השנים הראשונות שמרה על הסיכון המוגבר לדמנציה לחרדה כרונית וחדשה בגל 2, בעוד שהחרדה הבסיסית בלבד לא הייתה משמעותית.
ניתוחים שהתייחסו לנתונים חסרים באמצעות זקיפות מרובות ומקרים שנצפו חשפו השפעות דומות אך מוחלשות של חרדה בסיסית על הסיכון לדמנציה.
היה קשר מדורג עם חומרת החרדה: משתתפים עם חרדה מתונה (ציוני K10 16-30) וחרדה חמורה (ציונים מעל 30) הראו יחסי סיכונים מוגברים לדמנציה, אם כי הערכות אלו לא היו מובהקות סטטיסטית.
מסקנות
לסיכום, מחקר זה הוא הראשון לחקור את הקשר בין חרדה נפתרת, כרונית והתחלה חדשה לבין סיכון לדמנציה מכל הסיבות לאורך.
בקרב 2,132 משתתפים בריאים מבחינה קוגניטיבית, חרדה כרונית וחדשה נקשרו לסיכון מוגבר לדמנציה, במיוחד בקרב אלה מתחת לגיל 70, בעוד שהחרדה שנפתרה לא הראתה סיכון משמעותי.
ניתוחי רגישות אישרו את הממצאים, מה שמצביע על כך שהקשר אינו קשור לסיבתיות הפוכה. הממצאים מדגישים את החרדה כגורם סיכון שניתן לשינוי, ומדגישים את החשיבות של ניהול חרדה כדי להפחית את הסיכון לדמנציה בשלב מאוחר יותר בחיים.
