זה התחיל כבר בלילה שאחרי: מעל עשר מכונות כביסה: מפות, סדינים, מצעים ומגבות של אורחים, בגדי השבת ובגדי החול. והחזרנו את קופסאות האתרוג והמחזורים אל מקומם בארון, והם ימתינו שם בסבלנות לעוד שנה שאין לאף אחד מושג מה היא טומנת בחובה.
החדרים התרוקנו מהילדים, אחד חזר לצבא, שתיים לירושלים, אחת עברה דירה, אחד עומד לפני מסע כומתה. ומה איתנו?
פתחתי יומן לבדוק איפה בדיוק אנחנו עומדים, כי לוח השנה העברי וחגיו דחקו את הכללי וימיו אל הפינה והגיע הזמן לחזור אל החיים הכלליים, הלא חגיגיים. ימים של עבודה ושיעורים, דיאטות, פגישות ותורים. התקשרתי לקבוע תור לרופא, כי הכול נדחה ל"אחרי החגים", ואחרי החגים התחיל באופן רשמי היום. בתום חגי תשרי בדיוק כשצריך להיפרד מהחגים, מהמחזורים, הסוכה, הקישוטים, מקילוגרמים עודפים, וגם אחד מהשני, מגיעה לה בדיוק בזמן שבת בראשית. באופן מופלא הבראשית של התורה, הבראשית של העולם, והבראשית של השנה נושקות זו לזו. מנחמות זו את זו.
וכל כך הרבה נחמה יש בראשית הזאת. בהתחלות. גם של אלוהים. שהיה צריך להתחיל מאן שהוא והתחיל מבראשית. וגם הוא כנראה התלבט, והתייעץ, והסתכל באורייתא, ובסוף אחרי שנגמרו גם אצלו החגים, כנראה רק אז, הוא ניגש למלאכת הבריאה. אני מוצאת נחמה בכוחות הבריאה, ברוחות השמיים. בהתחלה. במים, המים שהיו כאן הרבה לפני שכל דבר אחר היה. בים. בגלים שלו. בחדוות הילדים שבו, בפסיעות האנשים שלאורכו. באדמה, ובכל מה שהצמיחה: דשא, עשב, נפש חיה, ואדם. בעצים שהיא מצמיחה גם אצלי בגינה השבוע. כבר שתי קלמנטינות נפלו מהעץ, קטנות, כתומות, קורצות שהסתיו כמעט מגיע.
אני מוצאת נחמה בעולם העלום, במאורות הקטנים והגדולים. בשמש, שהודות לשעון הקיץ עוד אפשר ליהנות ממנה שעה נוספת לעת ערב בשקיעה בוערת של כתום אדום מול אותו מקווה המים התחתונים. ויהי ערב ויהי בוקר. מוצאת נחמה בערבים שמתארכים, בבקרים הקרירים, בחיפזון להתחיל את היום, באיטיות שבו לעת ערב נתכנס אל הבית..
מוצאת נחמה בפאר הבריאה. באדם. באלו שאני מכירה, שמלווים את ימי חיי, ובאלו שהחיים עוד יזמנו לי להכיר. באלו שכבר נגעו בנשמתי. באלו שעוד יגעו. באלו שנבראו לי, באלו שעוד ייבראו.
מוצאת נחמה באדם וחוה, בסוד התשוקה, וההשתוקקות, שממנו ניבנה גם אנחנו לצלע, ואחר כך לגוף, ואחר כך לבניין, ונהפוך לחוה, ונהיה לחוויה. מוצאת נחמה בזוג הראשון בעולם, בסוד האהבה שלעד יקשור בינינו לבין אהובינו, סוד שאין לו גיל, ואין לו זיקנה ואין כמוהו להפוך כל שגרה ליום חג והלל . ואני מוצאת כוח בגן העדן האבוד, זה שגורשנו ממנו, אך בו למדנו לפקוח את העיניים ולהסתכל סביב. והצלחנו בכל זאת לצאת ממנו עם טעם של טוב ורע, טעם של בחירה חופשית, טעם של טעות צורבת. גן העדן שבו למדנו להתבייש, להצטנע, להתכסות, לחטוא ולהתחרט, ולחזור בתשובה. ולהתחיל מהתחלה. והכי אני מוצאת נחמה ביום השביעי כי אני יודעת שגם בורא עולם מצא בו נחמה ומנוחה מכל הבריאה והעשייה שלא תמיד הביאה לו נחת רוח, וגם הוא נזקק כנראה להפוגה מהשגרה.
הטבע מתחיל את שגרתו מחדש, בלי להתלונן. אש ומים, רוח ואדמה, חי צומח ואפילו דומם מתחילים גלגל חדש. עשרות כבישים נסללים ברגע זה ממש, ואלפי בנינים מוסיפים לעצמם עוד קומה. וגם שירים נכתבים עכשיו ועלים נושרים, והפרח הופך לציץ והציץ לפרי. המורים חזרו סוף סוף אל הכיתה השבוע, והתלמידים אל החצר, וסוף סוף אפשר לקבוע תור ולהסתכל ביומן ולחבר את הכללי עם העברי ללמוד מהשמש והאדמה, מאדם וחוה, ולהתחיל מבראשית..
