ספר חדש על מערכת היחסים בין הצייר ההולנדי רמברנדט ואן ריין והיהודים מצביע על הסכנה של חובבי אמנות יהודים של משאלת לב.
רמברנדט נראה דרך עיניים יהודיות: משמעות האמן ליהודים מימיו ועד לתקופתנו בעריכת מרים קנוטר וגארי שוורץ, מאגדת את כל העדויות ההיסטוריות כדי לקבוע שרוב מה שנראה כאהדה יוצאת דופן בין רמברנדט ליהודים הוא מיתוס בלבד.
בין הסיפורים המופרכים ביותר, בהתבסס על שום ראיה, היה שרמברנדט אפילו התגייר לאחר חינוך קלוויניסטי.
במשך מאות שנים של עוינות רצחנית נגד יהודים, טבעי שמשקיפים יהודים ייצמדו לתמונות של האמן המתארים כביכול דוגמניות יהודיות, כמעט כולם גברים, שאותם גייס על פי הדיווחים כשחי ברובע אמנים באמסטרדם, שהיה במקרה גם השכונה שבה. מהגרים ספרדים מוגנים.
היכולת של רמברנדט לשחזר את האנושות על קנבס הביאה לבני אדם תלת מימדיים. אף חובב אמנות יהודי לא יכול לחוות בדידות בגלריה במוזיאון שבה קיים דיוקן של רמברנדט, בין אם יושב יהודי היה מעורב או לא. שכן דיוקן רמברנדט גילם אדם שלם, אכן א menschוכל ניסיון החיים הקשור לכך.
מכאן קל היה להתמתח להצהרה הרגשית של המשורר חיים נחמן ביאליק בהקדמה למהדורה העברית משנת 1932 של מחקרו של הצייר היהודי הרוסי ליאוניד פסטרנק על רמברנדט.
ביאליק סבר שלמרות שרמברנדט לא היה יהודי, הוא חייב להיחשב "יהודי כבוד על אהבתו ואמפתיה כלפי היהודים".
"רמברנדט – גאון בין אמנים, לא יהודי – הצליח באורח פלא לתפוס את הרוח היהודית האמיתית, לחדור לעומקה כפי שלא היה לאף אמן יהודי", כתב ביאליק.
ובכל זאת, ככל שהחוקרים בחנו מקרוב יותר את העובדות המתועדות סביב חייו ויצירתו של רמברנדט, הרבה ממה שהיה מקובל באופן מסורתי התברר כבלתי אמין. כך שדיוקן של רמברנדט שזוהה זה מכבר כמייצג את הרב והמקובל הפורטוגלי מנשה בן ישראל, מייסד הדפוס העברי הראשון באמסטרדם, התברר כרב כלל.
הדיוקן כביכול של מנשה בן ישראל לא נראה כמוהו, ואף לא הכיל רמזים לכך שהיושב עשוי להיות יהודי או רב. יצירות אמנות מעטות יחסית של רמברנדט אפשר לומר שיש בהן יושבים יהודים, בהשוואה למספר המנופח של דימויים שאליהם יוחסו קשרים יהודיים.
קיימות עדויות מוצקות לדיוקנאות של רמברנדט של אפרים בואנו, רופא יהודי, שהאמן הנציח אותו בסקיצת שמן קטנה, שנועדה כמחקר הכנה לתחריט. חלקם אבחנו את הבעת פניו של בואנו ואת מבטו החיצוני היישר אל האמן כמי שמתווכח על קשר אישי כלשהו. אבל האיקונוגרף היהודי-גרמני ארווין פאנופסקי הרגיש שלמרות הבעת הנשמה של בואנו, פניו "לא ממש מתכתבים ומעל הכל, ללא הדגשה של מאפיינים גזעיים יהודיים".
בין הפורשים המובילים של האגדות הרבות סביב רמברנדט והיהודים, סטיבן נדלר, סמכות על הפילוסוף היהודי ההולנדי ברוך שפינוזה, מבטל עוד יותר את התפיסה, שהועלתה על ידי דורות קודמים של היסטוריונים של אמנות, שאיכשהו רמברנדט ושפינוזה היו חברים.
נדלר הגיע למסקנה שבימיו של רמברנדט, שפינוזה היה "אף אחד, ובוודאי עדיין לא הפילוסוף הגדול שיהפוך לימים". לאף אחד לא היה מוטיבציה דחופה להציג את הצעיר הלא מבטיח הזה עם הצייר המפורסם ממילא.
גם התעניינותו של רמברנדט בנושאים מקראיים או בדמויות יהודיות ציוריות לא הייתה יוצאת דופן בקרב אמנים בחוגו, שאיש מהם לא זכה מעולם לכבוד על ידי הדורות הבאים על כך שהוא אוהב יהודים במיוחד.
רמברנדט אפילו לא נמשך אך ורק ליהודים כקבוצת מיעוט. הוא גם תיאר בני קהילה קטנה של אפריקאים בשכונת אמסטרדם שלו, והתמונות הרגישות הללו הן אמפטיות ואנושיות לא פחות מתמונות היהדות שלו.
בספר החדש, שלי פרלוב מציינת שהעניין המתמשך של רמברנדט ביהודים וביהדות היה תמיד בהקשר נוצרי. הוא הסתקרן מיהודים בשכונתו, נמלטים מהאינקוויזיציה בפורטוגל ומפוגרומים במזרח אירופה, במונחים של הדמיה של עברים מההיסטוריה המקראית.
כמו כל צייר המחפש רמזים ויזואליים, רמברנדט השיג את מה שפרלוב מכנה "מראית עין של אותנטיות", גם אם אלו המחפשים דיוק מילולי בפרקטיקה הליטורגית או הלבוש המסורתי יתאכזבו בהכרח.
במקום עורך דין פרו-יהודי לא טיפוסי, רמברנדט במקום זאת קיבל באופן מלא את האמונה הנוצרית הכללית של תקופתו, שהנצרות גאלתה את היהדות, אמונה נחותה ומוחלפת.
רמברנדט, שהסתקרן על ידי היהודים כאלמנט אקזוטי יותר מאשר כמעריץ אותם ללא בושה, השתמש בהתייחסויות ויזואליות כדי להגביר את המראה האותנטי של יצירותיו. רמברנדט היה "לא עברייסט ולא היה לו ידע ישיר במקורות יהודיים", כפי שמציין פרלוב באירוניה מרומזת לגבי השימוש שלו במודלים יהודיים כדי לחזק מסר נוצרי.
שיר הולנדי מהמאה ה-17 על ציור של ישו מאת תלמיד רמברנדט מדגיש במרירות כיצד התיאור כלל כנראה יושב יהודי, שאינו מאמין בנצרות:
"בגלל זה המשיח לא היה מדבר על המשיח אלא בחילול השם./ הלב לא משתקף מהפנים המאירות עליך./ אתה שואל איך זה? כי הדוגמנית הייתה יהודיה".
אף על פי כן, בתקופה שבה אפילו התעניינות מיטיבה קלה מצד נוצרים הייתה נדירה, רמברנדט עשה רושם מתמשך ועוצמתי על דורות של צופים יהודים. הביוגרף היהודי הגרמני רב ההשפעה יעקב רוזנברג, הכריז ב-1948 כ"עובדה שאין עליה עוררין" כי יחסו של רמברנדט לעם היהודי הוא "יחס סימפטי בצורה בלתי רגילה".
לאחרונה, גארי שוורץ, עורך משותף של כרך אמסטרדם עיתונות, הזכיר לנו שרמברנדט דבק באמונות הקלוויניסטיות ההולנדיות, אשר, בעקבות הידע של ימי הביניים, דחו את היהודים כמי שאינם חסידים עקשנים של ישו.
גם יחסו של רמברנדט לעם היהודי לא היה שונה מאלה של בני דורו בעולם האמנות של אמסטרדם. שוורץ טוען כבר ארבעה עשורים שתיאורים של רמברנדט פילושמי הם "השערה סנטימנטלית" חסרת ידע. הוא מציע כי לאחר בחינה אובייקטיבית של העדויות, "מצטיירת תמונה שונה לגמרי, פחות מחממת לב, של יחסו של רמברנדט ליהודים".
האתגר של מעריצי רמברנדט היהודים הוא האם הם עדיין יכולים להעריץ אמן שהיה נוצרי באופן עמוק ומסורתי בדוקטרינה, למרות שנים ארוכות של פרשנויות מטעות.
האם רמברנדט היה מתלבט בידע של ימינו על קרבתו כביכול ליהודים? גארי שוורץ מצביע על "הדיוקן העצמי בתור השליח פאולוס" של רמברנדט, כעת ברייקסמוזיאום באמסטרדם, שנוצר ברוח "האיגרת הראשונה לקורינתים" של סנט פול.
באותו מסמך הכריז כביכול המנהיג יליד היהודים הידוע לרבים בשם שאול גם לאחר חזרתו בתשובה: "ליהודים הפכתי להיות יהודי, כדי לזכות ביהודים".
אז המוטיבציה של רמברנדט הייתה ככל הנראה, על פי מחקרים אחרונים, המטרה הקלוויניסטית להמיר את דתם של היהודים וכל שאר הלא-נוצרים, כולל אפריקאים. ככזה, מעריצים יהודים של רמברנדט עשויים מעתה ואילך לחפש פחות יידישקייט בגיבורם, תוך שהם עדיין מעריכים את חשיבותו והישגו הרבים.
