אילון מאסק נסע ביום שני לאושוויץ, יחד עם בנו הקטן ופרשן הימין הקיצוני בן שפירו. הוא הוזמן על ידי הרב מנחם מרגולין, ראש האגודה היהודית האירופית, עוד בספטמבר במהלך אירוע Twitter Live. הוא סירב בתחילה, אך בהמשך אותה שיחה, הציע "כן בהיסוס".
מאסק ושפירא היו בשיחה בוועידת ה-EJA – "לעולם לא עוד: מס שפתיים או מחויבות עמוקה?" – מאוחר יותר באותו יום בקרקוב, פולין. הכנס השנתי מגיע קדימה של יום השואה הבינלאומי, אשר חל בשבת זו.
מצד אחד, אירועי יום שני אכן העלו את זיכרון השואה על הכתב. התמונות של מאסק מחוץ לאושוויץ הוקרנו ברחבי העולם. עם זאת, ביקור מתוקשר במחנה ריכוז אינו מהווה כשלעצמו זיכרון. אני גם אטען שגם בשיחה שלאחר מכן עם שפירו לא.
כי אם זיכרון אומר לא רק לזכור שמשהו קרה, אלא גם איך הוא קרה, ואת הכוחות והדינמיקה שאפשרו זאת, אז הביקור והשיחה של מאסק עם שפירא אינם מתאימים להגדרה. למעשה, הם הסתירו יותר ממה שחשפו.
כולי תקווה שהביקור באושוויץ היה חוויה מרגשת עבור מאסק ובנו כמו מאסק אמר. אני מקווה שהוא לקח מזה משהו. אם לא משהו אחר, אני מקווה שזה נותן לו השראה להפסיק לעשות דברים כמו להסכים עם אדם שפרסם ב-X, הפלטפורמה שבבעלותו של מאסק, שיהודים "מציפים (את) המדינה" ב"המוני מיעוטים. מאסק כתב שאדם זה שיתף את "האמת המוחלטת" בנובמבר 2023, לאחר שקיבל את ההזמנה לאושוויץ.
עם זאת, אני לא בטוח שזה יקרה. לאחר הביקור באושוויץ נאמו מאסק ושפירא בכנס. לשיחתם קדמה מצגת: מונטאז' וידיאו של ציוצים שיכלו להישלח כדי להפיץ מידע על השואה אילו הייתה מתרחשת בתקופת המדיה החברתית, והגיע למסקנה ש-X היה יכול להציל חיים.
האם המדיה החברתית יכלה למנוע את השואה היא שאלה כבדת משקל, במיוחד בהתחשב בכך שיש מי שהכחישו זוועות ב-7 באוקטובר נגד ישראלים, ושהכחישו זוועות שבוצעו נגד עזתים מאז, הכל ב-X. אבל יש עוד, יותר בעיה ישירה: מאסק עצמו השתמש ב-X באופן אישי כדי לפרסם הערות אנטישמיות, בלי לומר דבר על הביקורת שמשתנה ב-X מדיניות תחת מאסק הובילה לעלייה ברטוריקה האנטישמית בפלטפורמה.
בשיחה בפועל, מאסק הודה למחצה באנטישמיות ובגורמים המאפשרים רדיפת מיעוטים תוך הכחשת תפקידו שלו בשניהם. אם לקחת דוגמה אחת, מאסק דיבר בשיחתו על החשיבות של חופש הביטוי, ועל התפקיד שהיה יכול להיות לחופש הביטוי במניעת השואה. הוא ציין שהתיקון הראשון היה ראשון מסיבה כלשהי, אבל הוא עצמו, כנראה ללא אירוניה, שוב ושוב תקפו התקשורת. (שפירא, מצדו, שיבח את גישתו של מאסק לחופש הביטוי.) זאת אומרת שאדם שהכיר בחשיבותו של חופש הביטוי בעצירת עליית הפשיזם תקף באופן אישי ביטוי ודיווחים ביקורתיים כלפיו.
כדי לקחת דוגמה נוספת, מאסק טען שהוא נאיבי לגבי העלייה באנטישמיות, אמר שהוא "יהודי בהתאחדות" ושהוא עצמו אף פעם לא שומע אנטישמיות בשיחות ארוחת ערב, "לפחות בחוגי החברים שלי". הוא הצביע במקום זאת על הפגנות "פרו-חמאס" ועל אוניברסיטאות. שפירו לא שאל את מאסק על הערותיו האנטישמיות, ובמקום זאת תקף את הגיוון, השוויון וההכלה. "אנחנו צריכים להיזהר מכל שם שנשמע כאילו הוא יכול לצאת מספר של ג'ורג' אורוול", אמר מאסק. שפירא צחק יחד.
אם הוא חשב לעצמו, כמוני, בצפייה בשידור החי, שאלון מאסק שדיבר באירוע על אנטישמיות וזיכרון הוא אורווליאני, הוא לא אמר. אבל הרעיון שהאנטישמיות מגיעה רק מאוניברסיטאות, סטודנטים ומפגינים, ולא בחוגים החזקים שבהם מסתובב אילון מאסק, אינו נכון. יתרה מכך, לדחוף את התפיסה לפיה אלו המעוניינים להילחם בשנאה ולהגן על זכויות מיעוטים, כולל אלו של יהודים, צריכים להיות מודאגים מסטודנטים במקום בעלי כוח ממשי, כולל אילון מאסק, משמעו לסרב ללמוד מההיסטוריה.
השניים גם הסכימו ש"אלון" הוא שם יהודי. מאסק שיתף שהמעגל החברתי שלו הוא ברובו יהודי, מה שאולי נכון ואולי לא, ושהוא עצמו "יהודי", וזה גם שטותי וגם לא תירוץ לאף אחת מההערות האנטישמיות שפרסם ברשתות החברתיות. .
מאסק הדגיש את הצורך בחופש הביטוי ובמרדף קפדני אחר האמת כדי להביס את הרוע ההיסטורי. אני מסכים שיש צורך במרדף קפדני אחר האמת. זה נכון להיסטוריה, וזה נכון לפוליטיקה הנוכחית. זו הסיבה שלדעתי זה היה שגוי – במובן העובדתי – של שפירא לסיים בשבחו של מאסק כ"קול מוסרי חזק נגד אנטישמיות".
אבל אז, אם הסטנדרט של רדיפה קפדנית אחר האמת היה מוחל על האירוע הזה, מאסק לא היה על הבמה ודן באנטישמיות בשום תפקיד מלבד כמתרגל מתישהו מלכתחילה.
זו, כמובן, זכותה המלאה של ה-EJA להחליט כיצד הם רוצים לקיים את הוועידה שלהם. אם הם רוצים את אילון מאסק, למי יש בהשוואה הפילנתרופ המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס, שחי את השואה במולדתו הונגריה, לנבל-העל היהודי מגנטו, זה תלוי בהם לבחור דוברי ועידה. זו בחירתם לקיים את השיחה הזו באירוע על זיכרון השואה ומלחמה באנטישמיות שייערך על ידי בן שפירו, אשר נִתבָּע שהיהדות הרפורמית לא לוקחת את הזהות היהודית ברצינות. כל זה תלוי בהם.
אולם לשארנו יש את הזכות לשאול האם מדובר בזיכרון, ולהחליט ולומר בבירור שזיכרון השואה ראוי ליותר מזה.
