(השבוע היהודי בניו יורק) – לפני כעשור, הסופרת והמאיירת אלן ויינשטיין, ילידת הלואר איסט סייד, טסה חזרה לעיר ניו יורק לאחר שלימדה כמה סדנאות ברוסיה.
במטוס היא החלה לחשוב על מסע דומה שעשו סבה וסבתה היהודים מרוסיה לניו יורק כ-100 שנה קודם לכן. המסע הזה היה בספינה, כמובן, ובתנאים שונים מאוד – אבל שני המעברים הטרנס-אטלנטיים, מסתבר, היו חוויות טרנספורמציות.
"התחלתי לתהות איך נראים החיים של סבתא שלי, להגיע כל הדרך למקום חדש", נזכר וינשטיין. "זה כל כך הסיפור של אנשים אחרים בשכונה שלי… התחלתי לתהות מה היו גם כמה מהסיפורים שלהם."
עשור לאחר מכן, אותם הרהורים בטיסה פרחו לספר תמונות חדש לגמרי שכתב ואייר ויינשטיין. "חמישה סיפורים" מתאר את חייהם של חמישה ילדים, מחמש משפחות מהגרים, מחמש מדינות במהלך חמישה עשורים שונים – כולם גדלו באותו בניין דירות בלואר איסט סייד.
"בניינים הם כמו אנשים: לכל אחד יש סיפור", מתחיל הספר. "הבניין הזה בן יותר ממאה שנים ומכיל אלפי סיפורים על האנשים שחיו כאן בלואר איסט סייד בניו יורק.
"הרבה משפחות הגיעו ללואר איסט סייד ממקומות שונים בעולם והפכו אותו לבית שלהם", נכתב. "ולמרות שהסיבות שלהם להיות כאן שונות, הם עדיין חולקים הרבה מאותן שאלות, פחדים, תקוות וחלומות. וכל דור תורם טעמים, סיפורים וצלילים לשכונה".
"חמישה סיפורים" נפתח ב-1914 עם הגעתם של ג'ני אפשטיין ומשפחתה דוברת היידיש – הדמות קרויה על שם ובהשראת סבתו של ויינשטיין – שלמדו יחד אנגלית ומצאו עבודה בתעשיית הבגדים ובחנות חמוצים. הספר מסתיים בימינו עם משפחת יה, שהגיעה לניו יורק מפוז'ו, סין. בדרך אנו פוגשים גם ילדים שמשפחותיהם מגיעות מאיטליה, הרפובליקה הדומיניקנית ופורטו ריקו ומייצגים דפוסי הגירה לשכונה לאורך שנות ה-80.
"חמישה סיפורים" נפתח ב-1914 עם הגעתם של ג'ני אפשטיין ומשפחתה דוברת היידיש. (טקסט © 2024 מאת אלן ויינשטיין. איורים © 2024 מאת אלן ויינשטיין. נעשה שימוש באישור מ-Holiday House Publishing, Inc.)
"היה לי רעיון מוקדם של בניין דירות (וידעתי שאני רוצה להתחיל עם הסיפור של סבתי", אמר ויינשטיין על "חמישה סיפורים". "ואז זה היה, כאילו מה אני מראה בין לבין? מה אני מראה על המשפחות האלה?"
וינשטיין השקיעה שנים במחקר על סיפוריהם של שכניה המגוונים. היא הסתמכה על תצלומי ארכיון, ארכיוני היסטוריה בעל פה ממוזיאון הדירות וספריית סיוארד פארק, כמו גם ראיונות אחד על אחד
גולת הכותרת במיוחד במהלך המחקר שלה, אמרה ויינשטיין, הייתה כאשר ביקרה בכיתה בבית הספר התיכון ללימודי שפה כפולה ולימודי אסיה בגראנד סטריט. שם היא חילקה שאלון לתלמידים – שרובם היו מפוז'ואו, שמהם מגיעים מהגרים בכמות גדולה מאז שנות ה-80 – ושאלה למה הם התגעגעו מהבית, מה ההורים שלהם מתפרנסים ומה הם אוהבים לחיות בניו יורק. "רק היכולת להיפגש עם אנשים שלא הכרתי ולשמוע את הסיפורים שלהם; זו הייתה חוויה נפלאה", אמרה.
"היו כל כך הרבה דברים משותפים", נזכרה ויינשטיין כששמעה את סיפורי ההגירה של שכניה. "כל כך הרבה מהאתגרים שאנשים שהגיעו לאחרונה מפוז'ו מתמודדים איתם אינם שונים כל כך ממה שסבתא שלי התמודדה איתו. אתה זר בארץ זרה, נכון? צריך ללמוד שפה חדשה, צריך להתרגל למקום חדש".
עם זאת, חשוב לא פחות מהדמויות ב"חמישה סיפורים", בית המגורים שבו כולן מתגוררות, כמו גם הבלוק הפיקטיבי למחצה של הלואר איסט סייד שעליו ניצב הבניין. הקוראים בעלי עיני הנשר יזהו כמה נקודות מקומיות יהודיות אייקוניות באיורים הצבעוניים והמפורטים ביותר של ויינשטיין, כולל Moscot Eyewear, Russ & Daughters ומעדנייה של כץ. "הם באמת עוגנים בקהילה", אמרה. "הייתה הרבה דחיסה של זמן ומרחב. אבל רציתי רק את סצנת הרחוב האחת הזו, ורציתי שיהיו לי החנויות האלה, כי הן כל כך חשובות.
"כשאני בעצם תכננתי את הבניין – ואני אגיד, תכננתי את הבניין – יצא לי לשחק אדריכלית", אמרה. "אתה עוקב אחר אחד, ואני אומר, 'לא, אני לא אוהב את מדרגות האש האלה, אני אוהב יותר את החלונות האלה, אני רוצה לשים כאן שיפוע'. זה (הבניין) היה מייצג ודי אופייני למבנים האלה, אבל לכולם היו התכונות הייחודיות שלהם".
העבודה על הספר, אמר ויינשטיין, נתנה לה עדשה חדשה לראות את ביתה הוותיק. "כל כך קל לקחת את מה שאתה רואה כל יום כמובן מאליו; הייתי פשוט עובר ליד", אמר ויינשטיין. "ועכשיו אני מסתכל על זה אחרת, לאחר שלמדתי את זה כל כך מקרוב, ודיברתי עם כל כך הרבה אנשים שונים."
ויינשטיין גדלה ב-East River Housing Co-op ולאחר כמה שנים שהתגוררה בשכונות אחרות בניו יורק, חזרה ל-LES בסוף שנות ה-90 עם בעלה.
"היו הרבה שינויים אבל היו גם דברים שנשארו כפי שהם", היא אמרה על השכונה, תוך הבחנה בין הבלוקים האופנתיים הקרובים לרחובות אורצ'רד ויוסטון לבין המקומות המזרחיים השקטים והרחוקים יותר של השכונה. , איפה היא גרה. "יש הרבה תושבים ותיקים… יש כאן קהילה אמיתית. זה, לדעתי, היה יציב. התמהיל של אנשים נשאר – זה לא הפך לכל העניין הזה, ואני מקווה שזה לא יקרה".
משפחה מפורטו ריקו נמנית עם תושבי בית דיור בלואר איסט סייד המתואר ב"חמישה סיפורים". (טקסט © 2024 מאת אלן ויינשטיין. איורים © 2024 מאת אלן ויינשטיין. נעשה שימוש באישור מ-Holiday House Publishing, Inc.)
אף על פי כן, כמה דברים השתנו: וינשטיין הודתה כי בעוד שבבניין שלה יש "אוכלוסייה הגונה" של יהודים – שנעים בין חילונים, כמוה, לאורתודוקסים – בימים אלה, "אני שומע הרבה פחות יידיש ברחובות".
יוצא דופן בולט הוא ביקור בחנות האפייה של מוישה, מאפייה כשרה ברחוב גרנד שפועלת מאז שנות ה-80. "זה כמו לחזור אחורה בזמן", אמר ויינשטיין, שממליץ במיוחד על העוגיות בשחור-לבן שלהם. "יש להם את פורס הלחם המיושן."
בחיים האמיתיים, מול Moishe's נמצא בית קפה אופנתי עם קירות לבנים חשופים – והתערובת הזו של הלואר איסט סייד של ישן וחדש מתוארת במומחיות לאורך הספר; ככל שעשורים מתקדמים על הבלוק ב"חמישה סיפורים", עסקים רבים משתנים בעוד שחלקם נשארים אותו הדבר. "אני חושבת שזה אחד הדברים הגדולים והיפים בלואר איסט סייד: זה לא תפאורה", אמרה. "עדיין יש לך כמה מהחנויות האלה בבעלות יהודית, הן מתערבבות בין בתי הכנסת ההיסטוריים האלה – ואז יש בודגה וגינה קהילתית ומסעדה סינית.
"זה מה שעושה את זה באמת מעניין – השכבות של האנשים שנמצאים כאן", אמרה. "זו שכונה מאוד מגוונת."
