Search
דבר תורה פרשת בלק

דבר תורה פרשת ויקרא:מדוע הקב"ה צריך "להריח" את ריח הניחוח של הקרבנות?

דבר תורה פרשת ויקרא – מהי החשיבות של ריח ניחוח? מדוע הקב”ה צריך “להריח” את ריח הניחוח? מדוע ההבטחה האלוקית שלא יקלל עוד את האדמה תלויה בריח הניחוח? האם חס וחלילה הקב”ה “כועס” וריח הניחוח “מפיס” את דעתו?


דבר תורה פרשת ויקראדבר תורה פרשת ויקרא –

ספר ויקרא פותח בתורת הקרבנות וכבר בפתיחה מספרת התורה על מטרת הקרבנות – העלאת ריח ניחוח לה'. המושג של "ריח ניחוח לה'" מופיע לראשונה בספר בראשית, מיד לאחר המבול, בקרבן הבהמה הראשון אותו מקריב נח: " וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם …"

מהי החשיבות של ריח ניחוח? מדוע הקב"ה צריך "להריח" את ריח הניחוח?

מדוע ההבטחה האלוקית שלא יקלל עוד את האדמה תלויה בריח הניחוח? האם חס וחלילה הקב"ה "כועס" וריח הניחוח "מפיס" את דעתו?

חז"ל מייחסים חשיבות מיוחדת לחוש הריח. "אמר רב מנין שמברכין על הריח? שנאמר "כל הנשמה תהלל יה". איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח" (ברכות מג:) חוש הריח ע"פ חז"ל הינו חוש רוחני (כשמו כן הוא: רוח=ריח).

זהו חוש שחודר פנימה אל הנשמה.

אשר על כן מריחים אנו בשמים במוצאי השבת, בכדי לפצות את הנשמה על אבדן "הנשמה היתירה" של השבת. כך גם דרשו חז"ל על "מבחן המשיח", אשר יוכל לדון ולשפוט ע"פ חוש הריח:

" וכתיב "והריחו ביראת ה'" ..רבא אמר: דמורח ודאין (=שמריח ושופט ע"פ חוש הריח) דכתיב: "ולא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ" (סנהדרין צג:)

גם הניסים אשר נעשו בבית המקדש היו קשורים בחוש הריח ובכך שלבשר הקרבנות היה ריח טוב באופן תמידי:

"עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם…" (משנה אבות ה',ה')

מסתבר לומר שחוש הריח הינו רוחני יותר, מאחר ומשם נכנסה נשמתו של האדם לגופו:

" וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה". זאת ועוד, האדם חטא בגן עדן בארבעה מתוך חמשת חושיו. אדם וחוה חטאו בחוש השמיעה ברגע בו שמעו בקולו של הנחש במקום לשמוע בקולו של אלקים.

הם חטאו בחוש המישוש ברגע בו נגעה חוה בפרי עץ הדעת. הם פגמו בחוש הטעם ברגע בו טעמו מפרי עץ הדעת וכן קלקלו את חוש הראיה ברגע בו הסתכלה חוה על העץ האסור –

"ותרא אותו כי טוב הוא לעיניים". (ע"פ הרב חרל"פ, מי מרום ה') עונשו של האדם על חטא האכילה האסורה היה עונש מוות, לא מוות מיידי כי אם איבוד חיי הנצח שלו – "ביום אכלך ממנו מות תמות".

המוות מייצג נתק בין הגוף לנשמה וכך גם התנתקו ארבעת החושים שנפגמו מנשמת האדם והפכו לחושים גשמיים בלבד. חוש אחד נשאר כשהיה, זהו חוש הריח אשר לא נפגם ונשאר במקוריותו כחוש רוחני.

אשר על כן, משמש חוש זה כזכר לגן עדן, זכר לילדות האבודה של האנושות, זכר לזמנים בהם הגוף והנשמה תפקדו בהרמוניה.

חוש הריח מזכיר לנו שעלינו לקחת את העולם הגשמי ולמצוא בו טעם רוחני.

זוהי גם מטרת הקרבנות. החטא יוצר ריחוק בין האדם לנשמתו ובין האדם לבוראו. כל חטא יש בו משום התרחקות ממקוריותנו.

לכן צריכים אנו קרבנות, כדי לקרב אותנו מחדש לקב"ה ולמחוק את המרחק שנוצר. הקרבן המקרב מיוצג במושג של "ריח ניחוח לה'". היכולת לקחת בהמה ולהפכה לדבר רוחני, יש בה כדי להחזיר את האיזון הראוי לעולם.

לכן מעולם לא הסריח בשר הקודש בבית המקדש. בשר מתקלקל ומסריח ברגע בו ניטלת ממנו חיותו. עבודת הקרבנות היה בה כדי להכניס זריקת רוח בקרבנות לאחר מותם ולכן נשמר הבשר בטריותו.

"ריח ניחוח לה'" הינו המוטיב המרכזי בתפקידו של האדם בעולם.

נבראנו בכדי לקחת את העולם הזה ולמצוא בו את נקודת העומק והמשמעות. עבודת הקרבנות של ימינו הינה לקרב כל דבר לשרשו, למצוא בחיי המעשה את הרוח והקדושה ולהעלות מן העולם המעשי והגשמי "ריח ניחוח לה'".

דילוג לתוכן