Search
דבר תורה מסכת עבודה

דברי תורה פרשת כי תבוא-"אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך"

דברי תורה פרשת כי תבוא – ברכה וקללה, טוב ורע, גורל ויעוד. האם הכול “מכתוב” או שלאדם יש בחירה חופשית? ואיך מתקשרת פרשת כי תבוא עם פרשיית בוני מגדל בבל?


דברי תורה פרשת כי תבואפרשת כי תבוא היא אחת השיאים בנאומו של משה רבנו המתמשך לאורך כל ספר דברים. הפרשה מתמקדת באירוע הראשון שעל עם ישראל לבצע בעת הכניסה לארץ – בניית מזבח אבנים על הר עיבל, העמידה על הברכה ועל הקללה בהר גריזים והר עיבל כשחציה השני של הפרשה מוקדש לטוב שישפיע עליך ה' באם "והיה אם שמוע תשמע" מול התוצאות הנוראיות של "והיה אם לא תשמע".

את נושא הברכה והקללה אנו מכירים כבר מלפני מספר פרשות:

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הפסוק אומר במפורש שלא רק הברכה ניתנת לנו מהקב"ה אלא גם הקללה ניתנת מה'. מה המשמעות של הדברים?

הרב סלובייצ'ק במאמר "קול דודי דופק" עושה הבחנה בין קיום גורלי לקיום ייעודי. הקיום הגורלי אומר כי כל מה שקורה בעולם נגזר מראש ואין לנו אפשרות לשנות את הגורל.

הודו היא דוגמא מצוינת לכך והמילה הערבית שהכול "מכתוב" רומזת שכך גם מאמין העולם המוסלמי. הכול מכתוב. הכול כתוב מראש ואין דרך לשנות. הרב סלובייצ'יק מדגיש כי היהדות מאמינה בקיום הייעודי ובלשונו: "על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת, אבל ברצונך החופשי אתה חי".

זאת אומרת אמנם אין לנו בחירה באיפה, מתי או למי להיוולד אך יש לנו בחירה איך לחיות ומה היעדים שלנו בחיים.

הקב"ה מציב בפנינו את הטוב ואת הרע, את הברכה ואת הקללה. זו הבחירה שלנו מה לעשות. התפיסה היהודית של 'הבחירה החופשית' מתנגדת לרעיון שקיים גורל שלא ניתן לשנות אותו.

ובמקום זאת מעמידה את הייעוד במרכז. הבחירה שכל אדם עושה מכתיבה את התוצאות ואת המשך חייו ולא ההפך.

הרב סלובצ'יק מפתח את רעיון האדם הגורלי לעומת האדם הייעודי וטוען כי זה ההבדל בין האדם הפסיבי שמקבל את המציאות כמו שהיא לאדם האקטיבי, המשנה את המציאות ופעל לפי הציווי האלוקי של "מלאו את הארץ וכבשוה".

ללא הבחירה החופשית אין מציאות של התפתחות אנושית, אין מצב של קידמה, של מדע, של ייעוד.

ובכל זאת, בכל חג וראש חודש בעת אמירת ההלל אנו אומרים "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה".

באיזה אבן מדובר? איזה בונים מאסו באבן הזו ומה גרם לה להפוך ל"ראש פינה"? לאבן שהיא הבסיס לכל בנין שנבנה? במה בעצם מדובר כאן?

בפרשת נוח מסופר כי דור בוני בבל נסעו מקדם, מהאזור ההררי הגבוה לבקעת שנהר. בהמשך מסופר "הבה נלבנה לבנים" הם מחליטים לייצר לבנים לבנות את מגדל בבל. וזה מוזר.

אם רוצים לבנות מגדל שראשו מגיע השמימה – למה לרדת לבקעה? הייתם בהר – תתחילו משם, זה יותר קרוב לשמיים! וחוץ מזה מדוע ללבון לבנים כשהן בהר והן בבקעה הכול מלא אבנים גדולות שניתן לבנות מהם מגדל כל כך גבוה. התשובה היא שבוני מגדל בבל אמרו – איננו רוצים בעזרתו של הקב"ה.

הוא יצר את ההר – נתחיל במקום הכי נמוך, ללא העזרה שלו. הוא יצר את האבן – אנו מואסים באבן הטבעית ובמקומה נייצר במו ידנו לבנים ומהם נבנה את המגדל.

מעניינת תגובתו של הקב"ה. הוא אינו פוסל מידית את המדיניות של בוני בבל. הוא אינו מסווג אוטומאטית את מחשבתם כחטא. "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם".

לא ההתפתחות האנושית בעייתית בעיני הקב"ה כי אם העובדה שאצל בוני בבל ההתפתחות הזו התנתקה מבורא עולם. "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה".

בפרשה שלנו מסופר על יום הכניסה לארץ. "ובנית שם מזבח לה' אלוקיך מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך". חייבים להשתמש באבנים טבעיות בדיוק כפי שהם קיימות בטבע ואסור אפילו לסתת אותם בברזל. הקב"ה אומר לנו – עכשיו כשאתם הופכים מקהל של עבדים לעם ריבוני בארצו, לעם שבונה מדינה, שצריך להתמודד עם בעיות שמציב העולם המודרני, שצריך לספק פתרונות בכל תחומי החיים, אל תנהג כמו בוני מגדל בבל. אל תמאס באבן הטבעית שהקב"ה סיפק לך. תזכור תמיד שהתפתחות וקידמה הם חיובים ביסודם – אבל הם חייבים להיות תמיד להיות קשורים בטבורם ליסודות היהדות, חייבים לנבוע מהמקור היהודי.

דילוג לתוכן