בשמנו: הודעה מסטודנטים יהודים באוניברסיטת קולומביה

לקהילת קולומביה:

במהלך ששת החודשים האחרונים, רבים דיברו בשמנו. חלקם בוגרים בעלי כוונות טובות או לא קשורות שמופיעים להניף את דגל ישראל מחוץ לשערי קולומביה. חלקם פוליטיקאים המחפשים להשתמש בחוויותינו כדי לעורר את מלחמת התרבות של אמריקה. בעיקר, חלק הם בני גילנו היהודים אשר לסמן את עצמם בטענה שהוא מייצג "ערכים יהודיים אמיתיים", וניסיון לעשות דה-לגיטימציה שֶׁלָנוּ חי חוויות של אנטישמיות. אנחנו כאן, כותבים לכם כסטודנטים יהודים באוניברסיטת קולומביה, המחוברים לקהילה שלנו ומעורבים עמוקות בתרבות ובהיסטוריה שלנו. אנחנו רוצים לדבר בשמנו.

רבים מאיתנו יושבים לידך בכיתה. אנחנו השותפים שלך למעבדה, חבריך ללימודים, בני גילך והחברים שלך. אנו משתתפים באותה ממשלת סטודנטים, מועדונים, חיי יוון, ארגוני מתנדבים וקבוצות ספורט כמוך.

רובנו לא בחרנו להיות פעילים פוליטיים. אנחנו לא דופקים בתופים וקוראים סיסמאות קליטות. אנחנו סטודנטים ממוצעים, רק מנסים לעבור את הגמר בדומה לשארכם. אלה שעושים לנו דמוניזציה תחת מעטה האנטי-ציונות כפו אותנו לפעילות שלנו ואילצו אותנו להגן בפומבי על זהותנו היהודית.

אנו מאמינים בגאווה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתנו ההיסטורית כעיקרון יסוד בזהותנו היהודית. בניגוד למה שרבים ניסו למכור לך – לא, אי אפשר להפריד את היהדות מישראל. הציונות היא, במילים פשוטות, הביטוי של אמונה זו.

הטקסטים הדתיים שלנו הם גָדוּשׁ עם התייחסות לישראל, ציון וירושלים. ארץ ישראל מלא בשרידים ארכיאולוגיים של נוכחות יהודית המתפרשת על פני מאות שנים. ובכל זאת, למרות דורות של חיים בגלות ובתפוצות ברחבי העולם, העם היהודי לא הפסיק לחלום לחזור למולדתנו – יהודה, המקום עצמו שממנו אנו שואבים את שמנו, "יהודים". ואכן רק לפני יומיים סגרנו כולנו את סדרי הפסח עם הכרוז "בשנה הבאה בירושלים!"

רבים מאיתנו אינם שומרי מצוות, אך הציונות נותרה עמוד התווך של זהותנו היהודית. גירשו אותנו מרוסיה, לוב, אתיופיה, תימן, אפגניסטן, פולין, מצרים, אלג'יריה, גרמניה, איראן ו הרשימה ממשיכה. אנו מתחברים לישראל לא רק כמולדת אבותינו אלא כמקום היחיד בעולם המודרני שבו יהודים יכולים לקחת בבטחה בעלות על גורלם. החוויות שלנו בקולומביה בששת החודשים האחרונים הן א תזכורת נוקבת בדיוק לזה.

חונכנו על סיפורים של סבא וסבתא שלנו על מחנות ריכוז, תאי גזים וטיהור אתני. המהות של האנטישמיות של היטלר הייתה עצם העובדה שאנחנו "לא אירופאים" מספיק, שכיהודים היינו איומים על הגזע הארי "העליון". האידיאולוגיה הזו הותירה בסופו של דבר שישה מיליון משלנו באפר.

האירוניה המרושעת של האנטישמיות של ימינו היא היפוך מעוות של מורשת השואה שלנו; המפגינים בקמפוס עשו דה-הומניזציה בנו, וכפו עלינו את האפיון של "המתיישב הלבן". אמרו לנו שאנחנו "המדכאים של כל האנשים החומים" וזה "השואה לא הייתה מיוחדת." סטודנטים בקולומביה קראו "אנחנו לא רוצים כאן ציונים," לצד "מוות למדינה הציונית" ול"לחזור לפולין,” היכן שקרובינו שוכבים בקברי אחים.

העיוות החולה הזה מאיר את טבעה של האנטישמיות: בכל דור ודור, העם היהודי מואשם ושעיר לעזאזל כאחראי לרוע החברתי של אותה תקופה. באיראן ובעולם הערבי טוהרנו מבחינה אתנית בגלל קשרינו המשוערים עם "הישות הציונית". ברוסיה סבלנו מאלימות בחסות המדינה ובסופו של דבר נטבחנו בגלל היותנו קפיטליסטים. באירופה היינו קורבנות של רצח עם כי היינו קומוניסטים ולא מספיק אירופיים. והיום, אנו מתמודדים עם האשמה בהיותנו גַם אירופאי, מצוייר כרוע הרעים של החברה – מתנחלים ומדכאים. אנו מכוונים לאמונתנו שלישראל, למולדת אבותינו והדתית שלנו, יש זכות קיום. אנו ממוקדים על ידי אלה המשתמשים לרעה במילה ציוני כהשמצה מחוטאת ליהודי, שם נרדף לגזעני, מדכא או רצח עם. אנחנו יודעים היטב שהאנטישמיות משנה צורה.

אנחנו גאים בישראל. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ישראל היא ביתם של מיליוני יהודים מזרחיים (יהודים ממוצא מזרח תיכוני), יהודים אשכנזים (יהודים ממוצא מרכז ומזרח אירופה), ויהודי אתיופיה, כמו גם מיליוני ערבים ישראלים, למעלה מאחד. מיליון מוסלמים, ומאות אלפי נוצרים ודרוזים. ישראל היא לא פחות מנס עבור העם היהודי ועבור המזרח התיכון באופן רחב יותר.

אהבתנו לישראל אינה מחייבת קונפורמיות פוליטית עיוורת. זה ממש הפוך. עבור רבים מאיתנו, אהבתנו והמחויבות העמוקה לישראל היא שדוחפת אותנו להתנגד כאשר ממשלתה פועלת בדרכים שאנו מוצאים בעייתיות. אי הסכמה פוליטית ישראלית היא פעילות ציונית מטבעה; אל תסתכל רחוק יותר מהמחאות נגד הרפורמות השיפוטיות של נתניהו – מניו יורק ועד תל אביב – כדי להבין מה זה אומר להילחם למען ישראל שאנו מדמיינים. כל מה שצריך זה כמה שיחות קפה איתנו כדי להבין שהחזונות שלנו לגבי ישראל שונים זה מזה באופן דרמטי. אולם כולנו באים ממקום של אהבה ושאיפה לעתיד טוב יותר עבור ישראלים ופלסטינים כאחד.

אם ששת החודשים האחרונים בקמפוס לימדו אותנו משהו, זה שאוכלוסייה גדולה וקולנית של קהילת קולומביה לא מבינה את משמעות הציונות, ובעקבות כך לא מבינה את מהות העם היהודי. עם זאת, למרות העובדה שאנו קוראים את האנטישמיות שאנו חווים במשך חודשים, החששות שלנו נמחקו ונפסלו. אז הנה אנחנו להזכיר לכם:

השמענו אזעקה ב-12 באוקטובר כאשר רבים הפגינו נגד ישראל בעוד גופותיהם של חברינו ומשפחותינו עדיין חמות.

נרתענו כשאנשים צרחו "תתנגד בכל האמצעים הדרושים", אמרו לנו ש"כולנו מגזעים" וש"אין לנו תרבות".

נרעדנו כש"פעיל" הרים שלט שסיפר לסטודנטים יהודים שהם המטרות הבאות של חמאס, ונענענו בראשנו בחוסר אמון כשמשתמשי Sidechat אמרו לנו שאנחנו משקרים.

בסופו של דבר לא הופתענו כאשר מנהיג מאהל CUAD אמר בפומבי ובגאווה כי "לציונים לא מגיע לחיות" ושיש לנו מזל שהם "לא סתם יוצאים ורוצחים ציונים".

הרגשנו חסרי אונים כשצפינו בסטודנטים וסגל חוסמים פיזית סטודנטים יהודים מלהיכנס לחלקים מהקמפוס שאנו חולקים, או אפילו כשהם הפנו את פניהם בשתיקה. השקט הזה מוכר. לעולם לא נשכח.

דבר אחד בטוח. לא נפסיק לעמוד על עצמנו. אנחנו גאים להיות יהודים, ואנחנו גאים להיות ציונים.

הגענו לקולומביה כי רצינו להרחיב את דעתנו ולעסוק בשיחות מורכבות. למרות שהקמפוס עשוי להיות רצוף ברטוריקה מלאת שנאה ובינריות פשטניות כעת, אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לתקן את השברים ולהתחיל לפתח מערכות יחסים משמעותיות על פני פערים פוליטיים ודתיים. המסורת שלנו אומרת לנו, "אוהב שלום ורדף שלום."אנו מקווים שתצטרפו אלינו לרדוף ברצינות אחר שלום, אמת ואמפתיה. ביחד נוכל לתקן את הקמפוס שלנו.

אני מקווה שהערכת את המאמר הזה. לפני שאתה הולך, אני רוצה לבקש ממך בבקשה לתמוך בעיתונות עטורת הפרסים של פורוורד, ללא מטרות רווח, בתקופה קריטית זו.

כעת, יותר מתמיד, יהודים אמריקאים זקוקים לחדשות עצמאיות שהם יכולים לסמוך עליהם, עם דיווח מונע על ידי אמת, לא אידיאולוגיה. אנחנו משרתים אותך, לא כל אג'נדה אידיאולוגית.

בתקופה שבה חדרי חדשות אחרים נסגרים או מצמצמים, ה-Datilin הסיר את חומת התשלום שלו והשקיעה משאבים נוספים כדי לדווח בשטח מישראל ומרחבי ארה"ב על השפעת המלחמה, האנטישמיות הגואה והמחאות בקמפוסים בקולג'.

קוראים כמוך מאפשרים הכל. תמכו בעבודתנו על ידי הפיכתו לחבר Datilin והתחברו לעיתונות שלנו ולקהילה שלכם.

עשה מתנה בכל גודל והפוך ל-A קָדִימָה חבר היום. אתה תתמוך במשימה שלנו לספר את הסיפור היהודי-אמריקאי במלואו והוגן.

– רחל פישמן פדרסן, מו"ל ומנכ"לית

הצטרפו למשימה שלנו לספר את הסיפור היהודי באופן מלא והוגן.

$36 $500

$120 $180 סכום אחר