ערב פסח לפנינו וכמו בכל שנה אני מתרגשת לקראת בואו של החג. לעול הניקיונות אני קוראת "חגיגה שנתית של ניקיון" ו"איורור הנפש על איורורו של הבית", ובין חדר לחדר , מקרר ותנור אני מזכירה לעצמי את אותן נשים צדקניות שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותן נשב כולנו ביחד בעוד מספר ימים סביב שולחן ערוך בלבן ונמשיך להרגיש ולהעביר לדורות הבאים את התחושה כי אנו בעצמינו יצאנו ממצרים.
בצד כלל נשות ישראל שלא הרפו מבעליהן, שעול השיעבוד וגזרות מצריים ייאשו אותם כליל, דואגת התורה לספר על שתיים מיוחדות במינן. מי היו אותן נשים שהתורה מכנה שפרה ופועה? יוכבד ומרים? יוכבד ואלישבע? או פשוט- שפרה ופועה כשמן המקורי.
את הגזרה הקשה מכל ("אם בן הוא והמיתן אותו") מקבלים הגברים של עמינו ביאוש, בלינה בשדות, באי חזרה הביתה לחיק נשותיהן- ללא כח למרוד ולהתנגד.
שתי נשים(לפחות) נוקטות בצעד אמיץ מאין כמותו. "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה: ויאמר בילדכן את העיבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אתו ואם בת היא וחיה: ותיראן המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מיצרים ותחיין את הילדים:
התורה, מפרשים ואגדות חז"ל עוסקים בשאלת זהותן של המיילדות וכמו ילדה בת חמש אני מדקלמת לעצמי את שהגננת סיפרה ואחר כך את שהמורה לימדה: "שפרה ופועה אלו הן יוכבד ומרים. שפרה – שמשפרת את הוולד ופועה- שהיתה פועה .
אך נחמה לייבוביץ מבקשת להפנות את תשומת ליבנו לאפשרות אחרת לחלוטין ולכן מצטטת מפרשים שונים, שמדבריהם עולות שלש שאלות:
1. האם ייתכן שפרעה נתן צו שכזה למיילדות עיבריות- שהרי אין בבסיס צו שכזה היגיון שיצליחו לעמוד בו ולהרוג את וולד חברותיהן?
2. מדוע הודגש "בילדכן את העיבריות" שהרי אם היו הן עיבריות ברור שיילדו עיבריות ולא מצריות?
3. אם הן עיבריות מדוע יש להדגיש את יראתן את האלוהים- הרי זהו בסיסו של העם היהודי(העברי). יראת ה' לעומת שאר אומות העולם?
משאלות אלו ומעיון במקורות נוספים מעדיפה נחמה את האפשרות כי שפרה ופועה מצריות היו! וכאשר נקראות הן מיילדות עבריות – כוונת הכתוב- מיילדות את העיבריות , וכאשר פרעה מצוון "בילדכן את העיבריות" – כוונתו, כי גם מצריות הן מיילדות וצו זה חל על יילוד העבריות. וכשנאמר "ותיראן המיילדות את האלוהים"– הכוונה היא כי בשונה משאר המצרים הקשיבו שפרה ופועה לצו ליבן, למוסר פנימי של אלוהות חד משמעית, ולהבחנה הברורה בין טוב ורע.
באה התורה ללמידינו "כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באומרו "קיבלתי פקודה מאת מלכי". ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ועמון- כך היו שתי צדקניות אלו ממצרים"(עיונים בספר שמות 32-33)
חוט המחשבה זורק אותי מיד לימים הקשים של האביב שבאים מיד עם צאתו של חג הפסח. למרות שנים שעברו, למרות הבגרות שבגרתי ואולי בגלל שבגרתי – כאבי הבטן המלווים אותי כל שנה בהתקרב יום הזכרון לשואה ולגבורה מתחזקים. הדמעות מציפות את הפנים רק לשמע ניגוני העיירה שכבר איננה, הלב מסרב להתנחם והשאלות של ילדי שגדלים ולומדים לשאול על – למה? ואיך? ומה ניתן ללמוד? ומה צריך לעשות? מתחזקים משנה לשנה. ואני הגדולה מנסה לתת תשובות ולהסביר את הבלתי אפשרי.
אולי מחשבה אחת אופטימית תתחזק השנה בקרבי בקראי את פרושה של נחמה ל"מיילדות את העיבריות" ומחשבה זו נאמרה על ידי רות בונדי ניצולת השואה ששרדה את טרזינשטט, ברגן בלזן ואושוויץ.
בעמדה ביד ושם בכנס שנעשה על "הארכיטקטורה של הרצח" היא מסבירה ": "מייחסים ליהודים אופטימיות כרונית שלא ניתנת לריפוי על ידי הניסיון, הם נאחזים במה שניתן כדי לא לאבד אותה. אחת מתרופות החיזוק הם חסידי אומות העולם. אם קרוב לעשרים ושמונה אלף בני אדם באירופה הכבושה………. סיכנו לא רק את חייהם, אלא את בני משפחתם, כדי להציל יהודי ממוות- הרי בזכותם אין לאבד את האמון בבני אדם."
כאשר האדם מונע על ידי מוסר אלוהי, ויודע שכשהרע הוא רע -אין לו תרוצים, ויודע יותר מכך מהו הטוב, מהו המעשה הנכון לעשות- עליו ניתן לומר "ותראין המיילדות את האלוהים". שפרה ופועה היו איפה, "חסידות אומות העולם " הראשונות בהיסטוריה הקשה, רדופת השיעבודים של עמינו . ובזכות שכר נשים צדקניות-אלו- נגאלו ישראל ממצרים".
חג כשר ושמח!!!
המאמר נכתב בעקבות שיעור של מלכה פיוטרקובסקי במ"תן השרון. השיעור ניתן לעילוי נשמת פרופ' נחמה ליבוביץ שהשבת יהיה יום השנה הארבע עשרה לפטירתה.
