אחד מסיפורי הגן שכולנו גדלנו עליו הוא על הלל הזקן ודבקותו בלימוד תורה עד כדי מסירת נפשו בעת שעלה על גג בית המדרש להאזין לדברי תורה ונקבר תחת השלג הכבד. אך אם נתנתק לרגע מסינורה של הגננת ונתבונן בסיפור במבט של אדם מבוגר הרי ששאלות קשות עולות מדברי הגמרא ביומא –
אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר מטבע. חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
מה הסיבה שהלל עלה לגג בית המדרש? מכיוון שבדלת בית המדרש עומד שומר סף – סלקטור, ולסלקטור צריך לשלם אחרת אי אפשר ללמוד תורה.
האתגר הגדול והמשימה החברתית העצומה שלקחה על עצמה מערכת החינוך הממלכתית דתית בעת היווסדה היא סילוק הסלקטור. כל דכפין יטה וילמד. שערי בתי הספר פתוחים לכל. לחובשי הכיפות ולמבקשי היידישקייט, למצטיינים ולמתקשים, לבעלי לקויות הלמידה למינהם ולכל ילד המבקש להיכנס בשעריו ללא קשר למעמד הסוציואקונומי של משפחתו.
המאבק בין המשנה החינוכית של הממ"ד לזו של בתי הספר הפרטיים לא החלה היום. בימי התלמוד ניטש ויכוח מר ועקרוני בנושא בין בית הלל ובית שמאי כפי שמובא במפורש במסכת אבות דרבי נתן על המשנה הראשונה בפרקי אבות. על דברי חכמי הכנסת הגדולה "והעמידו תלמידים הרבה" מפרש ר' נתן –
"והעמידו תלמידים הרבה" שבית שמאי אומרים אל יִשְנֶה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים לכל אדם יִשְנֶה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונִתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וּכְּשרים.
ועל זה נאמר – והלכה כבית הלל!!
לפני שבועיים קראנו במגילת אסתר את האשמה הנוראה המוטחת בעם היהודי – "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" ובעשור האחרון נראה כי גם בחברה הציונית-דתית יש אלה המאמצים את הפירוד כדרך חיים וכאידיאולוגיה חינוכית. להפריד בין הזרמים השונים המרכיבים את הציונות הדתית. לגדל את ילדיהם בנפרד מכל מי ששונה מהם או ממשפחתם או מדרך לבושם או מזווית הכיפה המונחת על קודקודם.
אם להמשיך את רוח הפורים הרי שהממ"ד מאמין בבקשתה של אסתר – "לך כנוס את כל היהודים". הממ"ד מאמין בשילוב הזרמים והגוונים. בהכרת השונה, בהעצמה אישית הנוצרת בשל ההבדלים בין הבתים השונים, מאמין בשיטת החינוך של בית הלל – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
הרב שי פירון ראש הישיבה התיכונית פתח תקוה ומקים עמותת "הכל חינוך" שואל שאלה עצומה על חנה, אמו של הנביא שמואל. חנה שהתפללה שנים כה רבות לבן, ממלאת אחר הנדר שנדרה ושולחת אותו לעלי לשילה. אך מי נמצא בבית מדרשו של עלי? שימו לב כיצד מתאר ספר שמואל את חופני ופינחס בניו של עלי החובשים את ספסלי בית המדרש ששמואל מגיע אליו: "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'". איך מעיזה חנה לשלוח את "הבן יקיר" שלה לאותו בית מדרש שהוציא תחת ידיו את שני הפושטקים הללו?
אלא שלמרות אותם בני בליעל חנה האמינה במערכת, חנה האמינה בעלי, חנה ידעה שיש מי שיתן דוגמה אישית ועליו היא סמכה. ובסופו של דבר, למרות שבבית המדרש שבו התחנך שמואל לא סיננו ולא מיינו ולא פסלו בשל כיסוי ראש או מכנסיים – מסכם המקרא את פרי חינוכו של שמואל "והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם אלוקים וגם עם אנשים". שימו לב להדגשה – "גם עם אלוקים וגם עם אנשים".
"דע לך", אומרת האמרה הידועה, "שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו". ש"לכל עשב ועשב שירה מיוחדת משלו". החינוך הממלכתי דתי יודע לבחור את הניגון המתאים לכל תלמיד ותלמידה. יודע להתאים את הניגון הזה והשירה הזו לכל ילד וילדה. לחיזוק הניגון והשירה המיוחדת הזו אנו מקימים הערב את פורום הורי הממ"ד ברעננה. כדי שדרך החינוך של הממ"ד, המשנה החינוכית של האחריות החברתית תמשיך ליצור בוגר ממ"ד ש "הולך וגדל וטוב גם עם אלוקים וגם עם אנשים".
