ראש השנה מציין את בריאת העולם. יורם קימלמן מחבר בין פרשת השבוע, פרשת בראשית לפיוט "ונתנה תוקף" של הימים הנוראיים.
הפיוט "ונתנה תוקף" העלה בנו בתקופת הימים הנוראים תמונה אסוציאטיבית של מלך נכבד היושב על כס המשפט. הא-ל הוא אמנם מלך רם ונישא, אבל האם עצם מעמד המשפט, כמתואר בפיוט, אינו עלול להתפרש בטעות כ 'חולשה אנושית' בכך שהוא נתון להשפעה מצדנו? האם עצם פנייתנו אליו אינה עלולה להעמיד בספק את שלמותו? הייתכן שהוא זקוק לנו בכך שנשמש סניגורים לעצמנו?
אנסה לענות על כך באמצעות פסוקים ורעיונות מפרשתנו – "בראשית":
בתום חמשת ימי הבריאה, מתקיים עולם מושלם וללא פגם, אבל חסר בו העיקר – תקשורת בין הבורא לברואיו. חסרון זה מוביל את הבורא לבריאת האדם: "ויֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ.." (א' כ"ו), ובהמשך, לפנייתו הישירה אל בני האדם: "..וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ.." (כ"ח).
הקשר בין האדם לבורא אמנם מתקיים, אבל כדי שיתמלא בתוכן הוא חייב להתבסס על העברת מסרים.
האנשת הבורא, היא החוט המקשר שבין האדם לבורא. היא זו שמדרבנת אותנו לתפילה והיא זו שמאפשרת לנו לפנות אליו ללא מחסומים בלשונם של בני אדם. הקב"ה עושה לנו חסד ומזמין אותנו לפגוש בו במקום שאולי נחזה בעינינו כחיסרון או כחולשה, אבל דווקא כך הוא מזמן לנו את נקודת החיבור ההכרחית.
הפסוקים הבאים מפרשת בראשית הם דוגמא טובה לדיאלוג פתוח בין האדם לבורא:
"וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ – וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". (ג' י"א).
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ – וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (ד' ט').
ואף לפעולת שכנוע בשם המוסר מצד האדם, במטרה להמתיק את גזר דינו: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (ד' י"ג).
פרשתנו מסתיימת בפסוקים המתארים את 'תכונותיו האנושיות' של הקב"ה – חרטה, עצב ותקווה.
התורה מדברת "כלשונם של בני האדם" ללא חשש שמא הדברים יתפרשו ככפירה בגדלות הא-ל, אלא להפך – באמצעות "האנשת הבורא", היא מחדדת את המסר לבני האדם בכדי שיבינו אותו יותר טוב ובכך היא מחזקת אותו:
"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ.. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (ו' ה'-ח').
כתשובה לפרדוקס 'אי השלמות' שנתפש על ידינו בנקודת החיבור בינינו ובין הקב"ה, אצטט פרדוקס אחר שאליו קל יותר להתחבר אשר נובע מאותו הרעיון: "אין דבר שלם יותר מלב שבור".
