משיא של 'נעשה ונשמע' בקבלת התורה, של 'ויהי בנשוא הארון' העושה את דרכו לארץ, מתרחשת באמצעה של פרשת בהעלותך התרסקות קולוסאלית: 'ויהי העם כמתאוננים' צרעת מרים, המרגלים, המעפילים, קורח, מגפה ומה לא? מה קורה פה? מה גרם להתדרדרות מאגרא רמה לבירא עמיקתא?
בפרשת בהעלותך מגיעה לשיאה הדרמה האנושית הגדולה כשערב רב של עבדים יוצא ממצרים, הופך לעם, מגיע לשיאים של אחדות "ויחן – כעם אחד בלב אחד", לגבהים של "נעשה ונשמע" בקבלת התורה וכעת החל מתחילת ספר במדבר, רק לפני שתי פרשיות, נערך העם הזה "איש על מחנהו ואיש על דגלו" לקראת השלב האחרון במסעם – הכניסה לארץ ישראל. מפקד השבטים, מיקום כל שבט בזמן המסע, חלוקת המשאות, יצירת החצוצרות "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות". ב'חמישי' של הפרשה אנו קוראים על היציאה למסע האחרון, הקצר, עד לכניסה לארץ: "ויהי בשנה השנית, בחודש השני, בעשרים לחודש.. ונסע דגל מחנה יהודה בראשונה לצבאותם, וייסעו דרך שלושת ימים וענן ה' עליהם יומם בנוסעם מן המחנה". איזה חגיגיות! איזו דרמה! אך רגע השיא עוד לפנינו: "ויהי בנשוא הארון ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ובנוחו יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" איזה פסוקים נשגבים שזכו לחיי נצח כשנכנסו לסידור התפילה בכל הוצאת ספר תורה מארון הקודש! איזה רגעים של קדושה ושל התעלות – שניות לפני הכניסה המתוכננת לארץ ישראל!
ומה הפסוק הבא? ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. ומיד אחר כך "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" ומיד "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, קישואים, אבטיחים", שתו לי אכלו לי… מה קורה כאן? מהרגע נורא ההוד של "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" בבת אחד מתפרצת לה סדרה של אירועים שממשיכה לאורכו של כל ספר במדבר – מקברות התאווה לצרעת של מרים, מהוצאת דיבת הארץ על ידי המרגלים לאסון המעפילים בהר, מיד אחר כך מחלוקת קרח ועדתו ודתן ואבירן והמגפה, והנגף, והתבערה – מה פה קורה פה? מה פשר ההתדרדרות הזו מאגרא רמה לבירא עמיקתא?
כדי לנסות להבין את הדברים, יש לחזור לאחור, רגע לפני יציאת מצרים. הקב"ה מצווה את משה: "קדש לי כל בכור בבני ישראל". הרש"ר הירש מפרש במקום "הבנים הבכורים נועדו מלכתכילה להיות כוהנים… הם ישאו וייצגו בתוך הבתים והמשפחות את התודעה הלאומית של מרות אלוהית וייעוד אלוהי… כי לא במקדשים אלא בבתים תתמלא משימה זו בנאמנות אמיתית ושלמה".
דהיינו, המצב הנורמאלי בעם ישראל שלפני חטא העגל הוא שכל בית ובית קשור לעבודת ה' ולקדושה. מנגנון ההנהגה הרוחנית בעם ישראל איננה שייכות לשבט מסוים אלא שלכל משפחה יש קשר ישיר ובלתי אמצעי אל הקב"ה. המציאות הזו התאפיינה בביטויים של "והייתם קדושים", "ושכנתי בתוכם", מציאות של "והתהלכתי בתוככם", השראת שכינה שכוללת את כולם באמצעות הבכורות, שהיו במעמד של "קדושים-פדויים" העובדים עבודת קודש אך פדויים ממנה גם לעבודת חול ונמצאים בכלל בביתם עם כלל ישראל ולא במתחם נפרד מהעם. אידיאל של קדושה וחולין במקשה אחת.
כל זה השתנה כתוצאה מחטא העגל. חטא העגל גילה שאנחנו עדיין לא מסוגלים לחיות במציאות שבה השכינה שורה בכל מקום שנהיה בו. שעדיין איננו מסוגלים לחיות במצב של ערבוב של הקדושה והחולין. הבנה זו גורמת לשינוי במנגנון הקשר בין עם ישראל לקב"ה.
מיד לאחר חטא העגל מכריז הקב"ה על הפרדה בין הקודש לחול. "לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל… תחת כל בכור בבני ישראל". אוהל מועד ששכן בלב מחנה ישראל – מוצא החוצה "הרחק מן המחנה והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה". מנגנון הקשר בין הקב"ה לעמו עובר מהפיכה. ממערכת של קדושה הפרושה על הכול ונמצאת בלב המחנה, למערכת של קדושה מרוכזת בידי נציגות נפרדת מהעם, שמייצגת את העם בפני הקב"ה.
מהפך זה גורם למתח אדיר. בפרשתנו אנו קוראים על הקדשת הלויים לעבודת המשכן "והבדלת את הלויים מתוך בני ישראל והיו לי הלויים". פתאום יורד לבני ישראל האסימון – הם מודרים מהקודש. הם מורחקים מהשכינה וכל קרבה אלוקית דורשת תיווך של כוהנים ולויים. מרגע זה, רגע ההתעלות של "ויהי בנשוא הארון" מתחילה שרשרת משברים שנובעים מהמתח סביב אותן נקודות – "מדוע לקחתם את הכהונה", "מדוע לקחתם את המלכות"?
פרשת בהעלותך הינה שבת בר המצווה שלי. הפרשה עמוסה בנושאים רבים אך ישנו נושא אחד, צדדי, שלא היה לי מובן במשך שנים. "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח". הם טוענים "למה נגרע?" גם אנחנו רוצים לקיים את הפסח! תמיד שאלתי את עצמי למה רק פסח? לא היו אנשים טמאים לנפש אדם בראש השנה? ביום כיפור? למה הקב"ה מאפשר פסח שני אבל אין דרישה ואין ציווי ל"יום כיפור שני"?? כעת, הכול מובן!פסח הוא בעצם החג היחיד שנשאר לבני ישראל כחג משפחתי בעבודת הקרבנות שלו. בעיני בני ישראל "שה לבית אבות, שה לבית" זה עבודת ה', הקרבת זבח פסח, המנציח את הקשר הישיר והבלתי אמצעי בינם לבין הקב"ה.
באלפי השנים שחלפו מהמאורעות המתוארים בפרשתנו חלו שינויים לא מעטים במנגנון הקשר בין הקב"ה לעמו. כיום עבודת הקרבנות הפכה לעבודה שבלב – לתפילה. נראה כי מציאות של העדר בית מקדש שמרוב עווננו אין לנו לא היכל ולא הזיה, לא מזבח ולא מנחה המציאות הזו היא המאפשרת באמצעות התפילה, לחזור לקשר המקורי בין עם ישראל לקב"ה – מקשה אחת של קודש וחול או כמו שבקוראים לזה במאתיים שנה האחרונות: חיים של 'תורה ועבודה'!
