השבוע צוין יום השנה ה 18 לנפילתו של ארי וייס הי"ד. בשל נסיבות הקורונה לא התקיימה השנה האזכרה השנתית מעבר למעגל המשפחתי אבל אנחנו לא שכחנו. בשנה שעברה שנשאתי את הדברים הבאים על קברו – יהי זכרו ברוך!
את משפחת וייס וארי בתוכם, אני מכיר מרגע שהגיעו לרעננה ול"לכו נרננה" בתחילת שנות ה 90 והפכו לחלק מהקבוצה האמריקאית של בית הכנסת, כשהמשפחה שלי, ההורים ואסתי אשתי, נמצאים בשתי העולמות – עולים מארצות הברית ובאותו הזמן ישראלים כאילו מלידה.
אבא שלי אהב אותך, סטיוארט, מהרגע הראשון. אתה מזכיר לו את אבא שלו. רב אמריקאי שפועל מתוך אהבת הבריות, מתוך אהבת התורה, מתוך אהבת הארץ.
לאורך שנים נפגשנו לפחות פעמיים בשבוע. פעם בבגדי שבת ופעם בבגדי ספורט על מגרש הכדורסל. ואם בבית כנסת הכרתי את ארי כילד ממושמע וחניוק הרי שמהרגע שהתחיל להגיע למשחקי הכדורסל יחד עם אלי אחיו – נאלצנו, זקנים שכמונו – להגביר את הקצב ולנסות להשיג אותם על המגרש.
ארי היה גם הדילר שלנו. בכל שנה לפני סוכות אבא ואני היינו מתייצבים אצל ארי לרכישת ארבעת המינים. לאחר שארי נפל, המשכנו במנהג וקנינו את הסטים מידידיה. הרגשנו שכך אנחנו מנציחים את השם של ארי.
כשעברתי על הדף לנופל של יד לבנים גיליתי שלארי ולי, מעבר לשם הזהה, יש רזומה משותף. עליה מארצות הברית – בית ספר יבנה – המכינה בכפר סבא – מדרשית נועם פרדס חנה – תנועת הנוער בני עקיבא – שירות צבאי בנח"ל. מי שהיה מדרשיסט יודע שההבדל של השנים לא משחק תפקיד. אחרי ששואלים "מאיזה מחזור אתה" כבר יש חיבור, יש קשר, ומדברים על הרב יוגל, והרב בלוך וההצגה של פורים והברזות מלימודים ועוד. כמו שהשיר שלנו אומר "כי מדרשיסט נשאר מדרשיסט".
את הזהות המדרשיסטית העמוקה של ארי גיליתי בביקור באנדרטת הנח"ל שגם היא בפרדס חנה. יש שם מגירות מגירות של כול הנופלים מהנח"ל (כולל הנח"ל המוצנח שאני השתייכתי אליו). בכל פעם שאני מבקר שם אני עובר על החומרים במגירות. השבוע גיליתי שגם העלו הכול לאינטרנט. מתוך המכתבים של החברים ניכרת האחווה המדרשיסטית שארי היה כל כך גאה בה.
מכתב אחד שמצאתי העביר בי צמרמורת. מדרשיסט שלמד שנתיים מעל ארי כותב לכם סוזי וסטיוארט: "אני כקצין בצבא מצדיע לארי על גבורתו ואומץ ליבו… אני רואה חובה להמשיך את דרכו… היו גאים שגידלתם בן לתפארת שלא פחד להקריב עצמו למען עם ישראל". על המכתב הזה חתום אהובנו בנג'י הילמן.
מאז שבתי הבכורה נולדה, בכל יום זיכרון לחללי צה"ל בצהרים, אחרי שהציבור מתפזר, אני מגיע עם ילדי לבית הקברות. עובר איתם מקבר לקבר ומספר להם על החיילים שהכרתי. על החברים שלי שנפלו. יוסי פינק, דניאל מילר, שלומי ליכטמן, רונית בן חיים. על החייל שלי ניצן אונגר שנהרג מול העיניים שלי. ביום הזיכרון, בשנה שארי נפל, עמדתי כאן איתם ולא יכולתי לספר שום דבר. פשוט בכיתי. מיררתי בבכי. פתאום הבנתי שלנופלים בני הדור שלי מצטרף עכשיו גם הדור הבא – הבן של החבר שלי. הבנים שלנו. העקדת יצחק שלנו.
בדפי ההיסטוריה של החברה הישראלית מוקדשים עמודים שלמים על החלוצים שהקימו את המדינה – הם עזבו את המשפחה, את העיירה, ובחרו באדמת טרשים. בחרו לייבש ביצות ולהקים יישובים. אנחנו קוראים עליהם בהערצה, מצדיעים לתרומה שלהם, מבינים שבלעדיהם, בלי חלוצי דגניה, בלי טרומפלדור וגיבורי תל חי, בלי מתיישבי חומה ומגדל לא הייתה קמה מדינת ישראל. עבורנו הם תמצית הציונות. גדלנו בצל שלהם ומתוך תחושה שתם עידן החלוצים. נגמר. אבל האמת היא שהם חיים גם היום בתוכנו. משפחות שלמות שעזבו הכול – משפחה, חברים, חיי רווחה וחיים יהודיים מלאים. ועשו עליה. כדי לקיים מדינה, כדי להמשיך מדינה, לתרום לחיי התורה שבה, לכלכלה, לצבא, לקהילה.
סוזי, סטיוארט – אתם החלוצים של הדור הזה. אתם והילדים שלכם מגשימים את החלום הציוני. הקב"ה החליט שלצורך ההגשמה הזו הוא צריך את ארי לידו. כמו החלוצים של הדור הקודם, לא נשברתם. ההיפך. הגברתם את העשייה, הגברתם את הפעילות הציבורית שלכם. הפכתם להיות חלק מהחזון הישראלי, חלק מהלב הפועם של רעננה.
הדבר שהכי זכור לי מארי. הדבר שביטא את האישיות שלו – היה החיוך הענק שלו. חיוך מדבק שאי אפשר היה שלא להצטרף אליו. נזכור אותו מתוך החיוך הזה מתוך האופטימיות הבלתי רגילה שלו. תדע ארי שההורים, שהאחים והאחיות, המשיכו וממשיכים בכל יום לקיים את החזון שלהם מתוך החיוך הזה שלך. מתוך האופטימיות שלך.
יהי זכרך ברוך!
