אירוע זה המאורגן על ידי מינהל קהילה בעירייה והמועצה הדתית רעננה, מהווה עליית מדרגה נוספת בשיתוף הפעולה בין המינהל למועצה הדתית לטובת תושבי רעננה.
החלטנו להקדיש את הערב לנושא "אמונה בשעת משבר". ההיסטוריה היהודית רצופה משברים. רצופת התמודדויות. איך מתמודדים בשעת משבר? איך משמרים את האמונה? איך משתמשים באמונה על מנת להתגבר על המשבר?
במאמרו "קול דודי דופק" מתייחס הרב סלוביצ'יק לשאלה הידועה של "צדיק ורע לו" ולנושא ההתמודדות במצב משברי. הרב עושה הבחנה יסודית בין שני מצבי תודעה של האדם. ובלשונו "האדם הגורלי" ו "האדם הייעודי".
לגבי האדם הגורלי – הכול מהשמיים. הגורל קבוע מראש ולא ניתן לשנותו. הכול מכתוב. כשהאדם הגורלי נקלע למשבר, הרי שכול מה שניתן לעשות זה לכוף את הראש ולחכות שהסופה תעבור. הרוע הטמון במשבר, הינו הרצון האלוקי ואנו הקטנים לא מסוגלים להבין את נסתרות דרכי האל ואין לנו לשאול על דרכי הנהגתו של האלוקים.
האדם הייעודי לעומת זאת אומר לעצמו "אמנם על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת אבל ברצונך החופשי אתה חי"! האדם הייעודי צומח מתוך המשבר, הוא רואה את המשבר ומנסה להבין את המהות שלו ומה הוא צריך ללמוד ממנו. על פי האדם הייעודי המשבר אינו דורש ממנו להתכופף ולהמתין עד יעבור זעם כי אם להתמודד. לשאול. לפעול ולתקן.
חורבן הבית, לפחות עד לשנות השואה, היווה את המשבר החריף ביותר שעבר על העם היהודי. התלמוד מספר על רבי עקיבא וחכמים שהיו מהלכים בין חורבות בית המקדש וראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. התחילו הם בוכים והוא מצחק. ברור מדוע הם בוכים אך למה רבי עקיבא מצחק? "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת".
בעיצומו של המשבר הגדול ביותר של האומה, בוחר רבי עקיבא להפוך את הגורל לייעוד. רבי עקיבא אינו רואה שועל מהלך בין קודשי הקודשים. הוא רואה את נבואתו של זכריה שתתממש בקרוב "עוד יישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". בשעת המשבר כשהכול מסביב מתפרק, בוחר רבי עקיבא להתמקד בחזון. בייעוד.
כאלפיים שנה לאחר חורבן הבית השני, עמדה מדינת ישראל באחד משעותיה הקשות ביותר. תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. תקופה של מתח, של חשש מפני "חורבן הבית השלישי". איומי נאצר לזרוק את היהודים לים, חסימת מיצרי טיראן והתחמשות מאסיבית של הצבא הסורי השרו בארץ אווירה קשה מאוד שכללו בין היתר בדיחות שחורות בסגנון "האחרון שעוזב שיסגור את האור". הרבנות קידשה שטחים רבים בלב ערי ישראל לצורך קבורת רבבות מאחר וצפו פגיעות קשות באזרחים. גלי חרדה ופאניקה שטפו את אזרחי ישראל.
בתוך המצב המשברי הזה, ביום העצמאות ה 19, דרש בישיבת "מרכז הרב" הרב צבי יהודה קוק ואמר "חודשים ספורים לפני קום המדינה לפני 19 שנה, בכ"ט בנובמבר, עת האו"ם אישר את תוכנית החלוקה כל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתנו. אך אני לא יכלתי להצטרף לשימחה". הרב הסביר כי תוכנית החלוקה חילקה את הארץ וקרעה מידנו את לב האומה. "איפה ירושלים שלנו? איפה חברון שלנו?" זעק הרב מנהמת ליבו. בלב ליבו של המשבר עומד הרב צבי יהודה וזועק לא על הגורל כי אם על הייעוד!
אני רוצה לשתף אתכם בחוויה משפחתית המתייחסת לאותה תקופה. מי שכבר שמע אותי מספר על זה, אתכם הסליחה. הורי שעלו ארצה בשנת 1964 מצאו את עצמם, שנתיים וחצי לאחר מכן, שבויים בתוך אווירת הנכאים ששררה בארץ. מדי יום אמרו להם השכנים: הולך להיות מסוכן. go home תחזרו הביתה. לארצות הברית. מדי יום מתקשרים מהשגרירות האמריקאית – על כל האמריקאים להתפנות מישראל. תחזרו הביתה go home .
ב 4 ליוני בלילה, הורי נשברים. השכנים שלוחצים go home , השגרירות שמתקשרת ואומרת שהלילה המטוס האחרון go home . הם אורזים את עצמם, את שלושת הילדים, ונוסעים לשדה התעופה בלוד. אנשי השגרירות מכנסים את כל הנוסעים במלון אויה שצמוד למסלול ההמראה. כולם חוששים מהירדנים שנמצאים על הגבעות ומאיימים בהפצצת שדה התעופה. הורי ממתינים כול הלילה עם שאר הנוסעים לעלות על המטוס האחרון שיוצא מהארץ וייקח אותם הביתה. האווירה במלון קשה מאוד. המלחמה בפתח והנה אנחנו אוטוטו על המטוס שיוציא אותנו מפה, ייקח אותנו הביתה. או כפי שאמרו להורי כל הזמן go home
בתוך הלחץ הזה, שניה לפני שהאוטובוס המשוריין ייקח אותם למטוס, מעבירה אמי את עיניה על פנינו הילדים, על המטוס שכבר עומד על המסלול, על הגבעות שעליהם ממתינים הירדנים. באותו רגע היא בוחרת לא להיכנע לגורל שקבעו לנו אויבנו אלא לחלום שוב את הייעוד שגרם להם לעשות עלייה שנתיים וחצי קודם לכן. אמי אומרת לאבי משפט שנכנס לפנתיאון הלשוני המשפחתי – Jay, let's go home הם לוקחים אותנו וחוזרים הביתה לבת-ים. אני לא יודע אם אתם יודעים מתי הפכתם להיות ישראלים. אני יודע בדיוק מתי אני הפכתי ישראלי – כשה go home הפך להיות Jay, let's go home.
באותו יום פרצה המלחמה. בתוך יומיים משחרר צה"ל את ירושלים, את יהודה ושומרון. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה. הרב צבי יהודה שקרא איפה ירושלים שלנו, איפה חברון שלנו, טבע בנפשותינו כי בעת משבר יש להתמקד בחזון, בייעוד, באמונה הנאמנה לשוב לארץ אבותינו. לשוב לעיר בה דוד חנה.
