דרמה סוחפת על מסעו המסתורי של אדמו"ר בני-ברקי שנוטש את משפחתו וחסידיו ונוסע "אל מקום שהרוח הולך" -לטיבט, ערב הימים הנוראים. מה הביא צדיק שהתפרסם במופתיו והקיף את עצמו בקהל חסידים ומעריצים לעזוב את "עיר הקודש" ולגמוע מרחקים דווקא אל הרי טיבט? התשובה טמונה בתמונה שחזרה והופיעה בחלומותיו ["ועל הישנות החלום פעמיים כי נכון הדבר מעם האלוהים"] ובו הוא רואה נופים רחוקים ומסתוריים, גברים בגלימות אדומות ומראה שור שעל קרניו חרותות האותיות י.ק. פיסות החלום, אותן הוא מנסה לאחות מקבלות משמעויות מיסטיות וקוראות לו לנסוע לטיבט ולחזות במו עיניו באותה חיה שהוא מייחס לה קדושה עילאית.
תיאור המסע, ההרפתקאות שבדרך, עד לסופו של האדמו"ר, תמונה המזכירה מעמדות נשגבים של נבואה "השמש באה בצהריים וחושך ואפלה ירדו על העולם… הארץ רגזה והשמים רעשו, קולות וברקים, וקול הקונכייה הולך וחזק מאד…", דים כדי לעשות את הרומן מגרה ומרתק. אלא שהסופר חיים באר, שזה הרומן החמישי שלו, לא התכוון לשכתב את רובינזון קרוזו, אלא יצירה עמוסת חוויות רוחניות שאפשרית רק כאשר העולם החסידי נפגש עם תרבות רחוקה בהרי טיבט. המפגש בין התרבויות, המשמעויות הרוחניות המשותפות והתהליך הנפשי שעובר האדמו"ר הם לב-לבו של הרומן המגלה לנו את האדמו"ר כבשר ודם, בעל תשוקות ויצרים חזקים. משיכתו אל הבחורה הצעירה והיפה סלנה ניזונה גם מהעוצמות הרוחניות שבו ומהיכולת לחבר בין הניגודים. סלנה הופכת ל"אמן סלה" ושורש נשמתה הוא כשורש נשמתו שלו, יהודי וקדוש.
גדולתו של הרומן הוא בעיני ברבדים הלשוניים והאידיאיים. שיבוצי המילים מן המקורות, מהתנ"ך, מהתפילה, מהקבלה, עושים אותו ליצירה גאונית המצליחה להשמיע לקורא תוך כדי קריאה קולות וניגונים ולהעלות אותו לספירות רוחניות.
לאה ברק, מחנכת, מנהלת תיכון אמי"ת רננים בעבר, בעלת תואר שני בספרות עברית מאונברסיטת בר אילן.
