אחד ממנהגי חג הסוכות הינו קריאת מגילת קהלת. למעשה מגילה זו שנויה במחלוקת וכך אמרו חז"ל: "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה…" (גמרא שבת ל' עמוד ב'). הקורא התמים אשר יפתח את ספר קהלת, עלול לשקוע בדיכאון עמוק או לפחות להכנס למבוכה איומה. גיבור סיפורינו, שלמה המלך, נמצא במצב של יאוש מוחלט מהחיים. " הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת… מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". כל עמלינו, הקריירה, הביזנס, ההישגים, הנאות החיים – הכל שטויות, אומר קהלת. אין חדש תחת השמש, דור הולך ודור בא וכלום לא נשתנה. אנו חוזרים ושבים על מעשי הריקניות של הדורות הקודמים, אשר הלכו אלי קבר ועימם נקבר גם כל הונם ועמלם. זוהי הבעיה המרכזית המטרידה את קהלת. "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל".
לא זו בלבד, אלא שכל הספר גדוש בסתירות. מחד טוען קהלת ש"טוב כעס משחוק" ומאידך אומר הוא "לשחוק אמרתי מהולל". מחד משבח הוא את השמחה "ושבחתי אני את השמחה" ומאידך טוען הוא שהיא חסרת טעם שהרי " ולשמחה מה זה עושה". מהו "התסבוך" של קהלת?
יתרה מכך, העיתוי בו אנו קוראים בספר הינו תמוה ביותר. סוכות מוגדר בתורה כ"זמן שמחתנו". זהו החג בו עשויים להגיע לשיאה של השמחה. מדוע אם כן, דוקא בשיאה של השמחה אנו נאלצים לקרוא את קהלת, ספר שאינו נוסך בנו כל שמחה כי אם ייאוש?
למרות הדיכאוניות, הייאוש והבלבול שבספר זה, החליטו חז"ל לצרפו לכתבי הקודש מסיבה אחת בלבד – "ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה ". יש בפתיח ובסיומת של ספר זה מסר, אשר עוטף את הייאוש ונותן תקווה לחיים המעשיים והפרגמאטיים ואשר על כן לא נגנז הוא בסופו של דבר. מהו אם כן המסר העמוק של ספר קהלת?
הפתיח והסיומת של הספר כאמור, הם שעשויים לשפוך אור על סודו של הספר. חז"ל בגמרא (מסכת שבת, שם) הביאו את הסבר מרתק לפתיחת הספר וכך כתבו :" תחילתו דברי תורה – מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" ומסבירים חז"ל – "תחת השמש הוא שאין לו – קודם שמש יש לו". על פי חז"ל המפתח להבנת התסכול הוא ההבדל בין המושגים "תחת השמש" ו"קודם השמש". בעולם שלנו, שולטת השגרה, אשר היא שורש כל רע. אדם השוקע בשגרה, עלול לאבד את מיטב ימיו בעיסוקים אשר בסופו של יום יתבררו לו כחסרי משמעות בפרספקטיבה של שנים.
קהלת מגדיר את הבעיה באופן הנ"ל: " כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס". החוטא, אינו בהכרח אדם רשע. זהו אדם העובד לפרנסתו, אך כל מטרתו היא לאסוף ולכנוס, לצבור הון, כוח, נכסים ושליטה. שלמה המלך מודה שגם הוא נהג כך בשלב מסוים של חייו – "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם …קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם: כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת… לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה …וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי: וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". שלמה צבר נכסים ושליטה יותר מכל שקדמו לפניו, אך בבואו לעשות את דוחו"ת המאזן השנתיים הוא נכנס לדכאון עצום. לא בשל המינוס בבנק אלא בשל הריקנות בחשבון הבנק הרוחני שלו. יש לו הכל, אך אין לו מושג מה לעשות עם הנכסים ואין לתעל אותם למשהו משמעותי יותר. על כן מגיע הוא למסקנה, שבניגוד לחוטא הצובר ואוסף נכסים, האדם השמח באמת הינו זה שהוא בעל " חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה", אדם המסוגל למצוא משמעות לכל חייו העסקיים.
חג הסוכות, זמן שמחתינו נקרא גם חג האסיף. זהו החג בו אוספים אנו את כל תבואתנו אל הבית. לקראת חג הסוכות, אנו עורכים את המאזנים הכספיים השנתיים ומכניסים את כל אשר צברנו לתוך הסוכה. הסוכה הינה מעין בית רעוע אך מקום מבצר רוחני. אנו מוקפים מכל הרוחות בדפנות רעועות מבד אך גם באוירה רוחנית מחממת. כל מעשה הנעשה תחת צילה של הסוכה הינו רוחני וקדוש. אכילה בסוכה הינה מצווה, כך גם שינה, ישיבה או אפילו קריאה בעיתון. הסוכה הינה שיעור של שבעה ימים במשמעות החיים. בחג הסוכות לוקחים אנו את כל ההון והנכסים שצברנו, ודוקא בעת שנוטשים אנו את ביתנו לשבוע, שואלים אנו את השאלה – לאן כל זה מוביל. על כן קוראים אנו את מגילת קהלת – המגילה המעלה את השאלות הנוקבות ביותר, אשר חייבים אנו לשאול את עצמנו לפחות אחת לשנה.
הסוכה, מסייעת בעדנו ליצוק תוכן ומשמעות לכל העשייה שלנו כן בעולם. היא מסייעת לברוח מהייאוש של החיים ועל כן זהו זמן שמחתנו. בעומק, דבריו של קהלת אינם סותרים זה את זה כלל. שחוק, שמחה, נכסים יכולים להיות מועילים ביותר, אך עלולים חלילה להיות ריקנים מתוכן. שאלת המפתח הינה מהו הציר עליו סובבים הערכים הללו.
אחת מההלכות המרכזיות בסוכה הינה "צלתה מרובה מחמתה". סוכה בה יש אור שמש המרובה מן הצל, הינה פסולה. יתכן וזהו רמז לכל אשר ראינו. אכן, אין חדש תחת השמש, אבל יש חדש מעל השמש. הסוכה מגינה עלינו מרעות השגרה ומסייעת בעדנו לחדש ולהתחדש. אין יותר השפעה של השמש המייצגת את השגרה, כי אם צל, המסמל את "צל כנפי השכינה", קרי את היכולת לקחת את כל מעשי ידינו ויצוק בהם תוכן ומשמעות רוחנית. זהו המבחן השנתי של חג הסוכות. האם אנו מתחת לשמש או מעל השמש. האם אנו עבדי הזמן והשגרה או שמא יש בכוחנו, ולו במעט רגעים בשנה, להתעלות מעל השגרה והעסקים, לחשוב מעט על משמעות חיינו, ולגלות שסוד החיים טמון תחת צל הסוכה וכפי שמסכם קהלת את ספרו – "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".
