Search

אחרי ימי הזיכרון ויום העצמאות: מחשבות מהלב.

לפני כמה ימים, בעיצומה של החזרה מחופשת הפסח הארוכה, וההכנות לימי הזיכרון, התפתחה לה שיחה בבית המדרש שבתיכון (SAR בריוורדייל, ניו יורק). מרבית השיחה לא חשובה אבל היה חלק אחד שהצית אותי.

אחד מהמשתתפים בשיחה הביע את דעתו על כך שהמילה "גולה", ביחסה לארה"ב, מרגישה לו לא נכונה. הוא אמר שהקונוטציה של המילה מרגישה לו שלילית. שלא תבינו לא נכון! מדובר בבן אדם שמאד מחובר לארץ ישראל, ואף חושב לעלות! ועדיין, החיבור שלו לארה"ב הוא עמוק. הוא אמר כי ישנם חיים יהודיים מלאים ומקיפים בארה"ב ושעם כל הבעיות בארץ ישראל, אולי אי אפשר לקרוא לה "גאולה" (על חשבון ההפך מ"גולה"). מי שמכיר אותי יודע שיש מקרים שבהם קשה לי לשמור על החזות הדיפלומטית שלי ואת דעתי לעצמי (אולי כדאי לחשוב על שינוי קריירה בנושא הזה…).

אז להלן, כמה מחשבות של שליחות, ציונות וגאולה.

אנחנו חיים בעולם שאוהב לשכוח את הטעויות שלו. הקדמה הטכנולוגית שאנחנו מתפארים בה אומנם משפרת את איכות חיינו בהרבה מובנים, ואף מצילה חיים, אך היא מסייעת גם לפירוק הקשרים החברתיים שלנו, טשטוש הזהות הקולקטיבית שלנו כקבוצות בעלות ייחוד וייעוד משותף, והסתכלות קדימה מבלי להתייחס ללקחי העבר. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, וכמו שאמר יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ועם זאת, אנחנו עדים לתופעות של רישום יהודים באוקראינה, איסור על שחיטה כשרה ודרישה למחיקת כל סממן דתי במדינות נוספות באירופה, ואלו רק התופעות האנטישמיות הממסדיות, ישנן עוד מאות אם לא יותר תופעות יומיומיות מתועדות יותר ופחות. אך הסיבה שלנו לחיות ולגור בישראל היא לא בגלל שהיא האלטרנטיבה העדיפה והבטוחה יותר. או לפחות, זו לא צריכה להיות הסיבה העיקרית. מדינת ישראל לא הוקמה בגלל השואה. זו היתה רק הזרז עבור מדינות העולם.

אנחנו חיים במדינת ישראל כי היא הבית שלנו. אבל מעבר לזה. מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתינו.

הקב"ה מדבר אלינו כל הזמן – הפרחת השממה, ההצלחות הטכנולוגיות והמדעיות, ההצלחות החקלאיות, הצבאיות, הכלכליות. להסתכל על כל אלו ולא לראות את יד ה', לא להבין שהוא צועק לנו – 'עם ישראל צריך להיות בארץ ישראל' (וכמובן לחיות על פי תורת ישראל). להיות אדם מאמין ולא להבין את זה, זה קצת כמו לצחוק לקב"ה בפנים, להגיד לו, "תודה אבל לא תודה. נוח לי. טוב לי. אני לא צריך את עזרתך. עד שלא תבוא ותנער אותי, תמיט עליי אסון, עד אז, אין לי סיבה לזוז ממקומי".

אין ספק שיש בעיות במדינה הקטנה והנפלאה שלנו. ישנם אנשים שלמרות שהם עובדים המחיה יקרה להם וקשה להם לגמור את החודש. ישנן שנים של בצורת, ישנן בעיות של שוויון בנטל – הכלכלי, המדיני, הביטחוני. אבל ככה זה כשאתה בהתחלה, 66 שנה הם פסיק בהיסטוריה של 4000 שנה. יש בעיות, עובדים קשה כדי לתקן אותם וממשיכים קדימה בכל המרץ. מי שעוצר כדי להתלונן ולא רואה את המטרה והחזון מול העיניים נמצא בבעיה. אי אפשר להיות שאננים, להסתכל רק על הדברים הטובים או להתעלם מהבעיות, אבל זה בדיוק מה שאחינו עושים כשהם מחליטים להישאר בגולה.

גולה זה להיות ממוקם פיזית ותודעתית לא במקום שבו אתה צריך להיות. ארץ ישראל זה המקום שלנו, הסביבה הטבעית שלנו. היא מפריחה אותנו ואנחנו מפרים ומעשירים אותה. אי אפשר להתעלם מהאנרגיות שזורמות בעם שלנו כשאנחנו נמצאים במקום הטבעי שלנו. זה כמו להכניס תקע לשקע שהותאם במיוחד בשבילו. אפשר להכניס אותו לשקע אחר אבל התוצאות יהיו הכי אפקטיביות בשקע המתאים ביותר.

ימי הזיכרון מכאיבים לנו בנקודות הכי רגישות, בעבר שלנו, בהווה שלנו אבל גם בעתיד שלנו. אנחנו צריכים לזכור את ההקרבות שהקרבנו כעם, כדי שנוכל להמשיך קדימה בעוז וברוח. אבל אנחנו חייבים להזכיר לעצמינו, יש דברים שלא רק שווה להילחם למענם, יש דברים שצריך להילחם עליהם. אנחנו אומרים שהקורבנות, במותם קידשו לנו את החיים, אבל אנחנו צריכים להעיר את עצמינו למציאות חדשה שבה יש לנו מטרה שנהיה מוכנים למות למענה ולכן אנחנו צריכים גם לחיות למענה! לשפר, לעשות, להיות תמיד בתנועה קדימה. למרק וללטש את הכישרונות שלנו את היכולות כדי שנוכל כל אחד בדרכו (כלכלית, חינוכית, צבאית, חקלאית, יישוב הארץ, תמיכה ועזרה לזולת, בנייה וכו') לתרום ולקדם את המדינה המדהימה הזו לעתיד של שלום, שלווה וגאולה שלמה.

אז אולי הייתי צריכה לצאת לשנה, לנתק את עצמי ממקור הכוח והחיות של העם היהודי ולהישען על הרוח בתקווה שהיא חזקה מספיק, כדי להבין כמה התברכנו, כדי שמחשבות יתבהרו. אבל זאת גלות, יש מקום אחד שבו אני צריכה להיות, לחיות את חיי, ולתרום את כל כולי לבניינו.

מאחלת לכם ימי זיכרון מועילים, ויום עצמאות שמח, ותזכרו, עם ישראל חי, בארצו ובמולדתו, ואם זה תלוי בנו, זה לא ישתנה.

דילוג לתוכן