ראיתי עיר עוטפת אור,
והיא עולה בשלל צבעי הקשת.
והיא נוגנת בי כנבל העשור,
ראיתי עיר עוטפת אור.
(יוסף שריג)
בברכת "יוצר אור", שלפני קריאת שמע מצויה מחלוקת נוסחים. בנוסח עדות המזרח חוזרים על פסוק ההולם את עיקר תוכן הברכה "כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו בא"י יוצר המאורות". לעומת זאת בנוסח אשכנז וספרד (להוציא חב"ד) הוסיפו לפני החתימה משפט מוזר מעט, שאינו ממין הברכה: "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו"
כבר רבי יעקב בנו של הרא"ש מעיר על כך בטור אורח חיים (סימן נט) וכותב: "ונוהגין באשכנז לחתום 'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו …' ואין נוהגין כן בספרד. וכן כתב רש"י שאין לחתום באור העתיד שאינו מעין החתימה, לפי שסדרו חז"ל הברכה על אור המתחדש בכל יום ולא על אור העתיד."
כלומר, על פי מטבע הברכות שתקנו חכמים יש לחזור לעניין הדומה למופיע בחתימת הברכה (בדומה לברכה המקבילה "מעריב ערבים") ואור העתיד אינו קשור לעניין. אולם בעל הטורים מוסיף ומצטט את דעת אביו: "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה דהוי שפיר מעין החתימה ופתיחה, דיוצר אור היינו אור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית ולא היה העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, ועל אור זה נאמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך, וזהו גם אור חדש שחידש בששת ימי בראשית שעתיד הקב"ה לחדש לנו."
הרא"ש מגן על מנהג אשכנז הקדום וטוען, שגם האור העתידי למעשה נברא זה מכבר ביום הראשון לבריאה. אולם מאוחר יותר נגנז ושמור לצדיקים והוא שעתיד לחזור ולהאיר לעולם, בעתיד לבא. מכיון שאין זה אור חדש לגמרי, ניתן להשאיר את המנהג שהשתרש ולצרף את הציפיה להתגלות אותו אור נסתר לברכה על האור הנגלה. ניתן למצוא מחלוקת דומה לזו במשנת פסחים (פרק י, משנה ו): "חותם בגאולה. רבי טרפון אומר, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים… רבי עקיבא אומר, כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך … ברוך אתה ה', גאל ישראל."
רבי טרפון התמקד בחתימת הברכה בעיקר עניינו של הלילה, בגאולת מצרים. אולם רבי עקיבא לא הסתפק במבט המכוון אל העבר וצירף אליו את המבט לעתיד. הציפייה המשיחית במשנת רבי עקיבא מתעצמת בליל גאולה ממצרים ועושה דרכה אל הברכה הנאמרת בליל גאולת מצרים. בדומה לכך, הציפייה המשיחית לאותו אור שעתיד להתחדש כפי שמתואר בנבואות הנביאים, נדחק לתוך ברכת יוצר האור הנברא. אבקש להתבונן על הדברים בהיבט נוסף. מהרעיון המופיע ברא"ש עולה, שאותו אור העתיד להתגלות אינו מחדש דבר במציאות אלא מגלה את שהיה נסתר זה מכבר. יתכן וכבר עכשיו ממש, ישנה מציאות טובה ויפה להפליא, אך היא סמוי מעינינו. עתיד אותו האור לשוב ולגלות אותה לעינינו. זוהי משמעות "גנזו לצדיקים" הצדיקים מסוגלים ליטול כבר עכשיו מאותם קוים של אור גנוז ולהביט דרכו בעולם.
מעין דברים אלו מתאר ש"י עגנון בספרו "תמול שלשום", במפגש בין יצחק קומר גיבור הספר לבין הצייר הירושלמי שמשון בלויקוף בו אומר הצייר ליצחק:
"שאין לך כל שעה ושעה בירושלים שאין בה משל חיי עולם. אלא לאו כל אדם זוכה, שירושלים אינה נגלית אלא לאוהביה… בתחילה כשהייתי מדמה את ירושלים לשאר ערים מצאתי בה חסרונות הרבה, לבסוף נפקחו עיני וראיתיה. ראיתיה אחי ראיתיה…התפלל עלי אחי, שייתן לי השם חיים ואראה במכחול שבידי מה שעיני רואות וליבי מרגיש…" מה מהותו של אותו האור? מה עלינו לעשות על מנת לפתוח את עינינו הפנימיות כדי לראותו? דומני שהמפתח טמון בברכה החותמת את תפילת עמידה:
"בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תוֹרָת חָיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרָחֲמִים וְחָיִּים וְשָׁלוֹם." מהו האור? – אור פני ה' – התגלות ה' בעולם. כיצד אנו יכולים לטעום מאותו האור? דרך אימוץ אותם דרכים, שבאמצעותו ניתן לנו: תורת חיים, אהבת חסד, צדקה, ברכה, רחמים חיים ושלום.
יום ירושלים השתא נתפלל כל עדות ישראל יחד: "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".
