Search
דבר תורה פרשת קדושים

אוהל מועד – טרמינל של קדושה

קדושת המחנה וקדושת הכוהנים, קדושת היחיד וקדושת הציבור. קדושה של היתעלות כלפי מעלה וקדושה היורדת מהשכינה. יורם קימלמן איש סעד, עושה סדר בפרשת תצווה.


"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי…" (כ"ח, א').

"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ;…  וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.." (מ"ד-מ"ה).

התקדשותם של אהרן ובניו מתבצעת על ידי היבדלותם מתוך בני ישראל כך שיוכלו להתעלות ולגעת בקודש. התקדשותו של אוהל מועד מתבצעת בדיוק הפוך – השכינה יורדת אליו במטרה להיטמע בתוך בני ישראל.

בשני המקרים מתבצעת פעולת התקדשות, אולם כל אחד מהם מציג פעולה הפוכה מהשני: יציאה "מתוך" בני ישראל לעומת היטמעות "בתוך" בני ישראל.

אהרן ובניו מכהנים לקב"ה ("לי"), ואילו במשכן הקב"ה אומר: "ושכנתי בתוך בני ישראל", ולא "בתוך המשכן" כך שהשכינה מגיעה לכל אחד ואחת מבני ישראל. אוהל מועד משמש כשדה תעופה רוחני הפעיל בשני מישורים – 'מסלול נחיתה' לשכינה, בדרכה לקדש את מחנה בני ישראל, ו'מסלול המראה' לכוהנים המתקדשים ומתעלים בעבודת הקודש.

נשאלת השאלה: מהו ההבדל העקרוני שבין קדושת המחנה לקדושת הכוהנים? מדוע לכל אחת מהקדושות מוקצה מסלול הכשרה הפוך?

ובכן, קיים הבדל עקרוני בין קדושת היחיד לקדושת הציבור.

כוחו של היחיד הוא בהתעלות מעל הציבור ובמקרים קיצוניים, בהיבדלות מלאה במקום בו הקדושה נעדרת (כדוגמת אברהם ונוח). יחיד המתעלה מעל סביבתו ומתקרב לקדושה.

כוחו של הציבור לעומתו, נובע דווקא משיתוף פעולה ואיחוד הכוחות. עצם השותפות היא ההתעלות שמזמינה אליה את הקדושה, כך שתרד ממרומים ותשכון בתוכה.

אהרן ובניו מכשירים עצמם בקדושת היחיד בהיבדלות "מתוך בני ישראל" ובכך מתעלים אל הקודש. אוהל מועד לעומתם, הוא תוצר מושלם של שיתוף פעולה מצד בני ישראל.

שותפות זו היא התעלות המזמינה אליה את השכינה כך שתרד ותשכון "בתוך בני ישראל" – בגבול המשכן שנמצא בלב המחנה. קדושה זו מקרינה על המחנה כולו ובכך היא חודרת לליבו של כל אחד ואחד: "ושכנתי בתוכם".

שנזכה להתעלות כיחידים וכציבור.

דילוג לתוכן