אנו למודי פיגועי טרור, וכל אירוע כזה מזעזע, מכאיב ופוצע את לבנו. אך הפעם זה נפל ממש אצלנו בשכונה. כבר מספר ימים שאני מרגיש משותק. אופיר ובת גלים הם חברים קרובים מזה שנים, מהימים בהם גיל-עד ובתנו הבכורה למדו יחדיו בגן. רחלי פרנקל היא רבנית פעילה ב”בית הלל”, ורק לפני שבוע היינו כולנו יחדיו בכנס מרתק של יומיים.

התלבטתי אם לכתוב, לא מצאתי את המילים לומר את כל אשר על לבי, אבל לאחר שביקרתי אצל משפחת שאער הבנתי שאין לי זכות לשמור על שתיקה. זה נשמע אמנם כמו קלישאה, אך זו האמת לאמיתה, באתי לחזק ויצאתי מחוזק.

חז”ל המשילו את בני ישראל לגל של אגוזים: “אל גינת אגוז ירדתי – מה אגוז זה, אתה נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הן ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין” (שיר השירים רבה ו, כ”ו). מדרש חז”ל בקונטקסט הנוכחי מצמרר. שלושה נערים נחטפים, ומדינה שלמה משותקת, דואגת וכואבת. זה היה קורה באף מדינה אחרת.

תחושת הסולידריות המופלאה הזו של “כל ישראל ערבין זה בזה”, מצויה ככל הנראה בגנים של העם היהודי. בביתם של משפחת שאער חשתי שזו אינה רק טרגדיה אישית, כי אם טרגדיה של כל עם ישראל.

משפחות החטופים נבחרו בעל-כורחן לעמוד במרכזה של שעת הצרה הלאומית ה.התנהלות האצילית שלהן, המלאה בתעצומות נפש ובאמונה חזקה, הינה על-אנושית. הרגשתי שיש כאן משהו גדול מלמעלה, גדול מכוחנו ומהבנתנו.עצרות האחדות והתפילה הספונטניות שבהן משתתפים מאות-אלפים בכל מקום בארץ ובעולם, נותנות כוח ועוצמה למשפחות. אך בנוסף, הן מעצימות את התחושה שיש כאן משהו כללי ולאומי.

זו צריכה להיות המוכוונות שלנו בתפילות ובפעולות למען החטופים. אנו לא מתפללים רק עבור המשפחות והנערים, אלא עבור כלל ישראל הנמצאים בצרה גדולה. לתפילות כלליות יש ערך שונה בתכלית מאשר לכל תפילה פרטית, כפי שכותב הרמב”ם בהלכות תשובה: “אבל ציבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם, הם נענין שנאמר כה’ אלוקינו בכל קראנו אליו”. לתפילת הציבור יש כוח מיוחד לפתוח שערי שמים, ולקרוע את רוע הגזירה.

אנו צריכים לראות בתפילתנו, כאילו ילדינו חטופים ונמצאים בסכנה, וכאילו גיל-עד, נפתלי ואייל הם עצמנו ובשרנו. אנו מתפללים לא רק עבורם, אלא גם עבורנו. עם ישראל מתפלל עכשיו על חייו ועל גורלו במעין תפילת יום כיפור קולקטיבית, כאשר שליחי הציבור שלנו – בעל כורחם – הם המשפחות היקרות, בעוצמה ואמונה הבוקעות מגרון חנוק בדמעות.

תפילה זכה

זו התחושה שהרגשתי בבית משפחת שאער, משפחה שתמיד ברחה מאור הזרקורים ותרמה את תרומתה לעם ישראל בשקט ובענווה. החברה הישראלית קיבלה צו-8 לסייע למשפחות במסע המפרך. חובה על כל אחד מאיתנו להתגייס למאמץ הלאומי, ולהרבות טוב ואור למען המשפחות, למען החטופים ולמען כלל ישראל – הן בתפילה ובזעקה לשמיים, הן במעשי חסד, בעזרה הדדית וריבוי אהבת חינם. אין מקום למגזרים, למפלגתיות ולמחלוקות, אלא רק לסולידריות ולאחוות אחים. אנו תפילה ליושב במרומים שישיב את הנערים לביתם במהרה.

“לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה”, ראה אלוקים את הלבבות השבורים של המשפחות שמינית כשליחים. הם עושים מלאכתם נאמנה, לא קוראים תגר ולא מהרהרים לרגע על מידותיך. ראה את הסולידריות ואהבת האחים שבעם ישראל. אנא שמע לתפילות כל עמך, שמור על גיל-עד, נפתלי ואייל והשיבם במהרה לביתם ככתוב: “ושבו בנים לגבולם” “ונסו יגון ואנחה”.

את קטע התפילה להלן מצאתי באינטרנט, ולא הצלחתי להתחקות על מקורה. באופן מצמרר דומה כאילו נכתבה עבור רגעים אלה ממש: “אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָשֵׁב כַּעַסְךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ מִבָּנֶיךָ שׁוֹמְרֵי תּוֹרָתְךָ וּמִצְוֹתֶיךָ הַקְּרוֹבִים אֵלֶיךָ בְּיוֹתֵר. אָנָּא, אַל יָמוּתוּ צְעִירֵיהֶם בִּדְמִי יְמֵיהֶם. כַּמָּה יְתוֹמִים צְרִיכִים הֵם לִמְנוֹת? כַּמָּה חֹלִי צְרִיכִים הֵם לִסְבֹּל? הַאִם לֹא נִתְמַלֵּא כּוֹס צָרָתָם? אָמְנָם אֱמֶת שֶׁהָאַחֲרָיוּת רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם בְּיוֹתֵר, כִּי לָהֶם יֵשׁ הַכֹּחַ לִפְדוֹת אֶת בָּנֶיךָ וּלְהָאִיר אֶת אוֹרְךָ עֲלֵיהֶם.

“אַךְ אָנָּא, רַחֵם עֲלֵיהֶם, כִּי הֵם רַק בָּשָׂר וָדָם. אָנָּא, פְּתַח עֵינֵיהֶם וְתֵן לָהֶם לִרְאוֹת בְּצַעֲרוֹ שֶׁל הָאָב, הֲלֹא הֵם בָּנֶיךָ יְדִידֶיךָ הַנֶּאֱמָנִים לְךָ בְּיוֹתֵר.

“שְׁמַע נָא לְקוֹל זַעֲקַת הָאַח בְּעַד אָחִיו. אָנָּא, שְׁמַע קוֹלֵנוּ כְּאָבִינוּ. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל אֶנְקָתֵנוּ לְמַעַן אֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, שֶׁמֵאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתָם הִבְטַחְתָּ לָהֶם שֶׁתָּבִיא גְּאוּלָה לִבְנֵי בְּנֵיהֶם. עֲנֵנוּ לְמַעַן רָחֵל אִמֵּנוּ, שֶׁהִרְגִּישָׁה בְּרִגְשֵׁי אֲחוֹתָהּ, וּוִתְּרָה עַל בַּעֲלָהּ הַצַּדִּיק, יַעֲקֹב אָבִינוּ, כְּדֵי לִמְנוֹעַ בּוּשָׁה מֵאֲחוֹתָהּ. הַאִם יֵשׁ אֵם רַחְמָנִיָּה וְאוֹהֶבֶת יוֹתֵר מֵרָחֵל אִמֵּנוּ, שֶׁהִתְפַּלְּלָה וּבָכְתָה עַל בָּנֶיהָ, יָמִים רַבִּים אַחַר שֶׁנִּסְתַּלְקָה מֵהֵם?

“עֲנֵנוּ, לְמַעַן אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֶיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, אַךְ וְרַק בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה אֲבִיהֶם. עֲנֵנוּ, לְמַעַן בָּנֶיךָ שֶׁהוֹכִיחוּ אֶת בִּטְחוֹנָם בַּאֲבִיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְהִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע, וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אֲבִיהֶם כְּבָנִים נֶאֱמָנִים. עֲנֵנוּ, לְמַעַן צַדִּיקֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁכָּל מְגַמָּתָם הָיְתָה רַק לְהָבִיא לְפָנֶיךָ נַחַת רוּחַ מִבָּנֶיךָ. עֲנֵנוּ לְמַעַן הַהֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ, אֲשֶׁר יָדְעוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִבְנֵי הַמְּדִינָה לִפְרֹק עֹל הַמֶּלֶךְ מֵעֲלֵיהֶם, אִי אֶפְשָׁר לְבֵן לְנַתֵּק הַקֶּשֶׁר עִם אָבִיו.

“אִם אָחִינוּ נִמְצָא בְּסַכָּנָה, אֵין אָנוּ בָּאִים חלילה וחס בְּתַרְעֹמֶת וּבְטַעֲנָה לְפָנֶיךָ, כִּי כָּל דְּרָכֶיךָ צֶדֶק וּמִשְׁפָּט. אֲבָל בְּכָל זֹאת מֻכְרָחִים אָנוּ לְהַבִּיעַ גֹּדֶל כְּאֵבֵנוּ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ לְהַפֵּךְ הַדִּין. אָנָּא, הֱיֵה אָבִינוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כַּךְ מַלְכֵּנוּ. גַּלֵּה אַהֲבָתְךָ וְרַחֲמֶיךָ הַרַבִּים תְּחִלָּה, וּמִשְׁפָּטֶיךָ רַק לְאַחַר מִכֵּן. הִנֵּה, אִם אָנוּ מִתְחַנְּנִים לְפָנֶיךָ כְּבָנִים, כְּאָח בְּעַד הֶאָח, לָמָּה לֹא תַּעֲנֵנוּ אַתָּה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה כְּאָב רַחֲמָן וְלֹא כְּמֶלֶךְ?!

“אָנָּא, תֵּן לָנוּ לְהִתְעוֹרֵר מִלְּמַטָּה. תֵּן לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֵּנוּ, לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ וּלְהִתְדַּבֵּק בְּךָ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, וְלֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וּמִיתַת צַדִּיקֵיהֶם. תֵּן לָנוּ הַגְּבוּרָה וְהָעּז, שֶׁנּוּכַל לִזְכּוֹת לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתְךָ לְאַחַת וּלְתָמִיד, עַל יְדֵי מַעֲשֵׂינוּ אָנוּ. תֵּן הַגְּאוּלָה הַשְּׁלֵמָה, בְּקוֹמָה זְקוּפָה.

“זַכֵּנוּ בְּמַנְהִיגִים מְיֻחָדִים הַמַּתְאִימִים לְתַפְקִיד זֶה, שֶׁיַּדְרִיכוּ אוֹתָנוּ לָלֶכֶת בִּדְרָכִים אֵלוּ. תֵּן לָנוּ שֶׁנִּהְיֶה רְאוּיִים לְקַבֵּל אוֹרְךָ וְטוּבְךָ שֶׁרָצִיתָ לְהֵטִיב לָנוּ, וְיִהְיֶה שָׁלוֹם בֶּאֱמֶת בְּעָלְמָא הָדֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן”.


פורסם  בYNET