בכל שבוע אנו מוצאים קשר בין ההפטרה לפרשה, בין אם זה קשר לשוני ובין אם זה קשר תוכני. יוצאים מכלל זה הן ההפטרות הנקראות בשלוש השבתות לפני ט’ באב ובשבע השבתות שלאחר ט’ באב. ההפטרות הנקראות בשלוש השבתות שלפני ט’ באב הן כולן נבואות תוכחה ופורענות על חורבן המקדש וירושלים. שלוש שבתות אלו מכונות בלשון חז”ל “שלוש דפורענותא” (ומכאן גם הכינוי “שלושת השבועות”), שבע ההפטרות הנקראות לאחר ט’ באב הן כולן נבואות נחמה ומכונות “שבע דנחמתא”. נקבעו רק שלוש של פורענות ולמעלה מכפיליים מזה נבואות נחמה, אולי על פי הפסוק בישעיהו “נחמו נחמו עמי… כי לקתה כפליים”: ישעיהו מנחם את ישראל בכפל לשון “נחמו נחמו”, לומר שמידת הרחמים מרובה ממידת הדין.

בשבת הראשונה משלוש דפורענותא, מפטירים בנבואת ההקדשה שבירמיהו פרק א’. בשבת השנייה, מפטירים בירמיהו פרק ב’, ובשבת השלישית – השבת שלפני ט’ באב – מפטירים בישעיהו פרק א’ “חזון ישעיהו בן אמוץ” (ומכאן שמה של שבת זו – ‘שבת חזון’).

כאמור, הנבואה הראשונה הפותחת את סדרת ההפטרות של ‘שלוש דפורענותא’ היא נבואת ההקדשה של ירמיהו. אין מתאים מירמיהו לפתוח את שלוש דפורענותא- ירמיהו הוא לא רק נביא החורבן, אלא ירמיהו עצמו הוא משל וסמל לחורבן. ירמיהו בדומה לבנ”י הוא גולה ומנודה. ע”פ המסופר במלכים א’ פרק ב פס’ כט’ , שלמה המלך מגרש את אביתר הכהן מירושלים ומן עבודת הכהונה לביתו בענתות.: ולאביתר הכהן אמר ענתות לך לך על שדיך כי בן מוות אתה..”, ירמיהו מן הכהנים בענתות הוא ככל הנראה צאצא למשפחת הכהנים המנודים, מבני אביתר הכהן. ירמיהו המנבא על חורבן ישראל: “הנני משבית מן המקום הזה לעיניכם ובימיכם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה…” (טז,ט) מצווה ע”י הקב”ה לנהוג באופן דומה לנבואת החורבן: “ויהי דבר ה’ אלי לאמר : לא תקח לך אשה ולא יהיו לך בנים ובנות”. ירמיהו חי חיי חורבן, וכמי שחווה חורבן דברי ירמיהו יוצאים מן הלב בתקווה שגם ייכנסנו אל הלב. אך נראה לי כי עיקר בחירת הקב”ה בירמיהו אינה בשל חוויות אישיות שעבר, אלא בגלל יכולתו הכמעט בלתי ניתנת להשגה אנושית – יכולת ההזדהות הן עם השולח והן עם מושא השליחות – הגם שאלו סותרים זה את זה. הזדהות מלאה עם בוראו והזדהות מלאה עם עמו. משל היה עורך דין המייצג הן את התובע והן את הנתבע.

הלומד בספר ירמיהו חש את ליבו השסוע ונפשו הקרועה של ירמיהו. אשר מצד אחד מוכיח את עמו אך יחד עם זאת וכמעט בנשימה אחת ותוך כדי דיבור מתפלל עבורם. מתוסכל מקישויי עורפם אך בוכה עמם על מר גורלם.

דוגמאות רבות ניתן למצוא בספר ירמיהו:

ירמיהו ח,כג מקונן הנביא: “מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי ” ובפסוק הבא מיד אחריו (שם, ט, א), כמעט באותו לשון מבקש ירמיהו בקשה הפוכה “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם”. מחד ירמיהו בוכה על עמו אך מיד מביע את ייאושו מהעם. דוגמא נוספת: באמצע נבואת פורענות קשה, ירמיהו אינו יכול להתאפק עוד ומתפרץ כלפי הקב”ה ומקשה: המאס מאסת את יהודה? אם בציון געלה נפשך? מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא? קוה לשלום ואין לטוב? (יר’ י”ד, טו). פסוק זה מדהים אותי כל פעם מחדש, ולא רק בגלל שכאן ירמיהו רואה עצמו “בצד” של העם, וכולל עצמו עמהם: “מדוע הכיתנו”. ירמיהו מגדיר את תפקידו כשליח ה’ בהגדרה חדשה: אמור מעתה, אין תפקיד הנביא לייצג את הקב”ה ולהביא את מסרו ודברו לעם, תפקיד הנביא הוא אכן לייצג את הקב”ה – ואין ייצוג נאמן יותר ואהוב יותר על הקב”ה מאשר ייצוג טובת בניו – בני ישראל. התפרצות הנביא לדברי הקב”ה הוא חלק מתפקידו של ירמיהו כנביא!

מדרש עמוק מביא לידי ביטוי את המורכבות הנפשית בקרבו של ירמיהו כנביא ה’, וכחלק מהעם :

ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רסב אמר לו הקדוש ברוך הוא (לירמיהו) … טול את הכוס הזה של חמה והשקה את הגוים, נטל ירמיה את הכוס ואמר למי אשקה תחלה אמר לו את ירושלים ואת ערי יהודה שהם ראש לכל הממלכות, כיון ששמע ירמיהו כך התחיל פותח פיו וארר את יומו שנאמר ארור היום אשר יולדתי בו, אמר ירמיה למי אני דומה לכהן (גדול) שעלה גורלו להשקות מים המרים וקרבו את האשה אצלו ופרע את האשה ופרסם את שערה נטל את הכוס להשקותה נסתכל בה שהיא אמו התחיל צווח אמר אוי לי אמי שהייתי משתדל לכבדך והרי אני מבזך, כך היה ירמיהו אומר אוי לי עליכי אימא ציון שהייתי סבור אני מתנבא עליך דברים טובים וניחומים והריני מתנבא דברי פורענות.

ע”פ המדרש המובא בפרק א’ של ספר ירמיהו העוסק בהקדשתו של ירמיהו, הקב”ה נותן לירמיהו תפקיד להנבא נבואות פורענות על העמים – ירמיהו מיד מסכים ונוטל את כוס החמה של הקב”ה ומוכן בחפץ לב למלא את השליחות של נבואת פורענות על העמים – שואל ירמיהו את הקב”ה איזו אומה תשתה קודם (כלומר – נגד איזו אומה עליו להתחיל להנבא) השיבו הקב”ה נגד ראש האומות – נגד ישראל!! קלל ירמיהו את יומו (יום שבו נולד) ואמר למה אני דומה היום? לכהן שהיה צריך להשקות סוטה מהמים המרים, נטל הכהן את הכוס ופתאום מגלה לתהדמתו שהאשה הסוטה היא אמו! נשים לב לתגובת ירמיהו במדרש – אין ירמיהו מגיב בבושה במעשיה של אמו או בזעם עליה אלא בשברון לב על כך שהוא זה שנאלץ לבזותה – כאשר בכל מאודו חפץ היה לכבדה. ומהמשל לנמשל: ירמיהו הוא כאותו כהן שנאלץ למלא את תפקידו ולהשקות את הסוטה, אך מגלה לצערו הרב כי השקאת הסוטה כלומר נבואות הפורענות נועדו נגד עמו (אשר התנהגו כאשה סוטה בכך שעזבו את הקב”ה). כאבו של ירמיהו הוא על כך שדווקא הוא שכל כך רצה לכבד את עמו ולדבר עליהם ניחומים נאלץ להביא עליהם דברי פורענות. ואנו נטען – דווקא נביא המייצר כל כך על תפקידו כנביא פורענות, נביא התובע את כבוד האב – אך באותה מידה גם את תובע את כבוד הבן – אין ראוי ממנו להיות נביאם של ישראל בשעתן הקשה ביותר, שעת משבר, שעת נתק ושעת חורבן.

ברוך אשר בחר בנביאים טובים!