ההצבעה במועצת העיר רעננה בה הסירו את ההצעה לסדר של סיעת מרצ בנושא תחבורה ציבורית בשבת הזכירה לאריה פרידמן את נאומו בוועדת התחבורה העירונית בעת שכיהן כסגן ראש העיר: “הקיצונים המבקשים לפגוע בשותפות של חיים ביחד, מעוניינים שהערים המעורבות שבהם אנו חיים בהרמוניה זה עשרות בשנים, יהפכו למעוזים לחילוניים בלבד”.


בעת כהונתי כסגן ראש העיר רעננה, קיים חבר המועצה מטעם מרצ שי אבן, שעמד באותה תקופה בראש “ישראל חופשית”, דיון בנושא תחבורה ציבורית בשבת במסגרת ועדת התחבורה העירונית שהוא עמד בראשו וזאת לאחר שסיעת מרצ לא הצליחו להעלות את נושא זה לסדר היום של מועצת העיר.

בתום הדיון, ולאחר הנאום שלי, התקיימה הצבעה בה הצביעו כל חברי הוועדה, חילונים ודתיים כאחד, נגד תחבורה ציבורית בשבת כשרק אחד, שי אבן, הצביע בעד ונותר בבדידות מזהרת.

בשל הפוטנציאל הנפיץ של נושא הדיון, ברצוני לבקש מכל הנוכחים לקבל עליהם את כללי המשחק הדמוקרטי, לנסות למתן את דרכי הביטוי, להבין שכל צד זכאי להחזיק בעמדתו ולהסכים שלמרות חוסר ההסכמה על כולנו מוטלת החובה והאחריות שהרוח הרעננית של חיים משותפים בין כל חלקי הציבור תמשיך לנשוב.

עם זאת עלי להדגיש כי אין לי שום כוונה לעשות הנחה ליוזמי דיון זה ולמי שעומד מאחריו. לצערי, הדיון הערב הינו חלק מקמפיין מתוזמן שכל מטרתו להרוויח רווח פוליטי אישי או מפלגתי ונסיון לסכסך בין תושבי רעננה שרובם המוחלט מעוניין בחיים משותפים ובקיום הסטטוס קוו.

הקמפיין למען תחבורה ציבורית בשבת הוא נסיון לקעקע את מערכת היחסים שבין דתיים לחילונים בחברה הישראלית. מערכת יחסים שמעוגנת בסטטוס קוו שבו כל צד מוותר. הכוונה היא כמובן לכל צד שמעוניין בקיום חברה ישראלית ובהמשך חיי השותפות של חילונים ודתיים כפי שאנו נוהגים ברעננה מאז הקמתה.

למי בעצם מכוונים חיצי הסכסוך  שיורים העומדים מאחרי הקמפיין? החרדים חיים בערים משלהם ואין להם שום עניין בקיום מערכת יחסים דתית-חילונית משותפת. הפרטנר הדתי היחיד לחיים משותפים הוא הציבור הציוני-דתי אשר שותף לבניית החברה הישראלית בכל תחום של חיי המדינה – צבא, כלכלה, מדע ואקדמיה, התיישבות ועוד.

הסטוטס קוו הקיים בישראל הינו הסדר של מערכת איזונים עדינה בין חלקי האוכלוסיה השונים במדינה. הקיצוניים המבקשים לפגוע בשותפות של הציבור החילוני והציוני-דתי החיים ביחד, מעוניינים שהערים המעורבות שבהם אנו חיים בהרמוניה זה עשרות בשנים, (וברעננה מדובר בתשעים שנה) יהפכו למעוזים חילוניים. ערים המיועדות ל”שבט הלבן” בלבד. הם מבקשים ערים ללא דתיים – לגרש אותנו מהעיר “שלהם”. הרוב השפוי במדינת ישראל בכלל וברעננה בפרט, לא יתן לזה יד. החיים המשותפים חשובים למרבית תושבי המדינה והעיר החיים באיזון עדין ומורכב שבו השלם חשוב יותר מהחלקים שמרכיבים אותו.

שי אבן וחבריו מרעננה חופשית הם צעירים ויש להם את הזכות להיאבק על האני מאמין שלהם מבלי לחשוב על התוצאות הנגרמות למרקם החברתי. מבחינתם הם רוצים צעצוע ולא מעניין אותם מה שמסביב. לצורך השגת המטרה שלהם גם לא חשוב להם מה הם מקורות המימון וכך בנושאים שהם פנים ישראליים פרופר, נושאים המתייחסים לזהותה היהודית של החברה הישראלית מגיע מימון מקרן פרידריך נאומן, קרן גרמנית-נוצרית המנסה להשפיע על זהותה של החברה הישראלית. אבל שוב – לצעירים מותר הכל. גם להיות חסרי אחריות. לנו, כל שאר המפלגות היושבות סביב שולחן מועצת העיר אין את הפריבילגיה הזו. אנחנו חייבים לחשוב על התוצאה של המעשים שלנו. המשמעות של שינוי בסטטוס קוו על מארג החברה הישראלית, על השותפות בין חלקי האוכלוסיה השונים לקיום חברה ישראלית שכולם מרגישים שייכים אליה.

את הסטטוס קוו הזה המעוגן בחוקי המדינה ובהלכות הנוהגות בה מאז קומה יצרו מנהיגי המדינה שלא מקרב הציבור הדתי, החל מהעומד בראשה דוד בן גוריון וכלה בשמאל הרדיקאלי משה סנה. סטטוס קוו שכולל איסור תחבורה ציבורית בשבת. כדי להבין מה עמד ברקע החלטתם לתמוך בסטטוס קוו אחלק דף מקורות המביא את התייחסות ראשי התנועה הציונית לשבת. אחד העם, ביאליק, ברל כצנלסון, ורבים אחרים הטביעו מטבעות לשון כגון ” יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם” של אחד העם או “בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל” של ביאליק.

משה סנה, מראשי השמאל הרדיקאלי בישראל, הסבא רבא הרוחני של תנועת מרץ נאבק על השבתת התחבורה הציבורית בשבת, וכתב שתקנה זו “אינה באה לפגוע בחירותו של הפרט, אלא להבטיח את מנוחת יום השבת שהוא קניין משותף לציבור החרדי דתי ולציבור החופשי כאחד”.

יוזמי הסטטוס קוו מאז הקמת המדינה הבינו שתחבורה ציבורית בשבת פירושה כפייה על אלפי עובדים לעבוד ביום המנוחה שלהם. לא מדובר רק בנהג בודד כי אם במערכת שלמה שיכפה עליה לעבוד בשבת כנגד רצונה – סדרנים, מכונאים, מתדלקים ועוד.

אך לא רק זאת, כל מי שעיניו בראשו מבין שתחבורה ציבורית בשבת פירושה אפליה לרעה בקבלה לעבודה של עובדים דתיים. המעסיקים יעדיפו עובדים שישתתפו בתורנויות השבת במקום להתחיל לחפש מי מוכן לעבוד שבת. טופס קבלת עובדים יכיל משבצת של “האם אתה מוכן לחלל שבת?”.

הרשו לי לשתף אתכם בהיסטוריה משפחתית שמשקפת את המציאות של דור הסבים והסבתות שלנו. סבי מצד אימי שלמה פריידר, וסבא-רבא שלי מצד אבי, מוישה פרידמן היגרו מרוסיה לארצות הברית בתחילת המאה הקודמת. הם הגיעו לארץ חדשה והצטרפו לסדנאות היזע מה שידוע בשם ה”סווט שופס” של תעשיית הטקסטיל בניו יורק. בסדנאות אלה עמלו מאות אלפי עובדים בתנאים לא תנאים, עובדים שלא בחלו בשום עבודה קשה על מנת לפרנס את משפחותיהם.

על כל מקום עבודה נאבקו עשרות מועמדים. המעסיקים דרשו שבוע עבודה מלא. ללא זכויות סוציאליות ובטח ללא זכויות דתיות. על מנת להתקבל לעבודה, היה על סבי להסתיר את היותם שומרי שבת. להתכחש ליהדות שלהם. למחוק את מי שהם.

בלית ברירה ובשל ההכרח להתפרנס חשבו מוישה ושלמה שיצליחו להתגבר על הרגש, על ההיסטוריה ועל האמת הפנימית שלהם ולעבוד גם ביום השבת. אבל בכל יום שישי כשהשמש החלה לשקוע, החל המאבק הפנימי בתוכם – אלפי שנים של יהדות ואמונה התנגשו בצורך לפרנס משפחה, להאכיל תינוקות ולשרוד עוד יום ועוד יום. לא כל חבריהם הצליחו לעמוד בקונפליקט הקשה אך דקות ספורות לפני כניסת שבת, סבי, מוישה פרידמן ושלמה פריידר התייצבו בפני המעביד והגישו את התפטרותם. בכל יום ראשון, חזרו ללשכת העבודה בנסיון נואש למצוא עבודה ושוב החל המעגל החוזר על עצמו – הסתרת היותם שומרי שבת, עבודת כפיים מתישה במהלך השבוע והתפטרות שניות לפני כניסת השבת.

לא אתן יד למהלך שתוצאתו, גם אם מי שמוביל אותו אינו מבין זאת, היא חזרה למציאות שבה חיו סבי. אני פונה לנציגי מרץ בבקשה: בנושא זה ברעננה ובמדינה כולה אתם מיעוט שבמיעוט – אנא הסירו את הנושא מסדר היום הציבורי.

 

השבת בהשקפת העולם של מנהיגי הציונות

אבי הסטטוס קוו הוא דוד בן גוריון שהבין שבלתי אפשרי לקיים חברה כשכל אחד דורש שתהיה בדיוק כפי שהוא רוצה אלא שחייבים ליצור אמנה חברתית שבה כל צד יוותר. מדיניות זו החלה עוד בזמן המוסדות הזמניים והתקיימה ביתר שאת לאחר קום המדינה עם חקיקת חוקי עבודה ומנוחה ועשרות חוקים אחרים המקבעים את הסטטוס קוו כאמנה המוסכמת על כל הצדדים גם אם לא משקפת את רצונם המלא של כל אחד מהשותפים לחברה הישראלית.

הרבה לפני קום המדינה, אחד הבולטים בהוגי הדעות של הציונות החילונית, אחד העם, נתן לשבת ערך לאומי מיוחד נוסף על ערכה הדתי באומרו: “אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת…   יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם והוא לא יכול בשום אופן לצייר לעצמו מציאות של “עם ישראל בלי שמירת שבת זו”.

“משורר האומה”, חיים נחמן ביאליק כתב כי “השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי, וכל הפוגע בה כפוגע בבבת העין של האומה”. בתגובה על חילול שבת המוני, נושא הדיון הערב,  חילול שבת שהתקיים באחד הקיבוצים הוציא ביאליק מכתב פומבי חריף:

“בלי שבת אין צלם אלקים ואין צלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותָר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל… את יום המנוחה… בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה (או תחבורה ציבורית בשבת) היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?”.

“שמירת השבת שקולה בעיני כשמירת תורת האדם כולה… בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל”. “ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי”.

ברל כצנלסון דרש מחבריו בקיבוצים הימנעות מוחלטת מעבודה. הוא הדגיש כי השבת הינה מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד. כצנלסון התייחס לסטטוס קוו וביכה את העובדה שיש צורך בהסכם פוליטי לעגן את שמירת השבת במקום שהדבר ינבע מערכים שאמורים להיות טבועים בחלוצי תנועת העבודה. ובלשונו – “כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים ולא להוראות של רבנים…”.

משה סנה, מראשי השמאל הרדיקאלי בישראל, הסבא רבא הרוחני של תנועת מרץ, נאבק על השבתת התחבורה הציבורית בשבת, וכתב שתקנה זו “אינה באה לפגוע בחירותו של הפרט, אלא להבטיח את מנוחת יום השבת שהוא קניין משותף לציבור החרדי דתי ולציבור החופשי כאחד”.