דופמין הוא הניצוץ המוטיבציוני של המוח, מניע אותנו לרדוף אחר מה שמרגיש טוב, תגיד לגלול סליל נוסף במדיה החברתית, ולהימנע ממה שלא, כמו לגעת בתנור חם.
אבל מדענים לא הבינו במלואם כיצד דופמין עוזר לנו ללמוד להימנע מתוצאות רעות – עד כה.
מחקר חדש מאוניברסיטת נורת'ווסטרן מראה כי אותות דופמין בשני תחומי מוח מרכזיים המעורבים במוטיבציה ולמידה מגיבים באופן שונה לחוויות שליליות, ועוזרים למוח להסתגל על סמך האם מצב ניתן לחיזוי או לשליטה.
בעוד שמחקרים קודמים הראו כי דופמין יכול להגיב לחוויות שליליות, זהו המחקר הראשון שעוקב אחר האופן בו אותות אלה מתפתחים עם הזמן כאשר בעלי חיים עוברים ממתחילים למומחים בהימנעות מהם.
המחקר יפורסם ב -22 באפריל בכתב העת ביולוגיה נוכחית.
מחברי המחקר אמרו כי הממצאים עוזרים להסביר כיצד אנו לומדים מחוויות רעות, ומדוע אנשים מסוימים לומדים להימנע טוב יותר מאחרים. הם גם שופכים אור על הימנעות מופרזת – סימפטום בהיכר של מצבים פסיכיאטריים מרובים כמו חרדה, הפרעה אובססיבית -כפייתית ודיכאון – עשוי להיות באמצעות שינויים בתפקוד הדופמין. זה יכול להוביל להערכת יתר של סכנה בסביבה ולירידה באיכות החיים שכן המוח מתעדף הימנעות מחוויות מסוימות. לבסוף, המחקר עוזר להסביר מדוע הרעיון שמאחורי מגמת הבריאות "דופמין-דטוקס" האחרונה היא פשטנית מדי.
דופמין הוא לא הכל טוב או רע. זה מתגמל אותנו על דברים טובים אך גם עוזר לנו להתכוונן לרמזים המסמנים צרות, לומדים מהשלכות ומתאימים ברציפות את אסטרטגיות הלמידה שלנו בסביבות לא יציבות. "
גבריאלה לופז, סופרת ראשונה, מועמדת דוקטורט בתכנית למדעי המוח הבין -מחלקתיים בבית הספר לרפואה באוניברסיטת נורת'ווסטרן פינברג
איך המחקר עבד
במחקר, מדענים אימנו עכברים להגיב לרמז אזהרה בן חמש שניות שניבא תוצאה לא נעימה. אם העכברים עברו לצד השני של קופסת דו-קמל במהלך רמז האזהרה, הם יכולים להימנע מהתוצאה לחלוטין. כאשר העכברים למדו את המשימה, החוקרים רשמו את פעילות הדופמין בשני תחומים של גרעין האקומבנס, אזור מוח המעורב במוטיבציה ולמידה. מחקרים קודמים הציעו כי הדופמין במעטפת הוונטרומדיאלית של הגרעין עולה עולה במהלך חוויות רעות, ואילו הדופמין בליבת הגרעין יורד. לפיכך, המדענים רצו להבין כיצד תגובות הדופמין השונות הללו פועלות יחד כאשר העכברים לומדים להימנע מחוויות רעות.
הם גילו ששני האזורים של הגרעין Accumbens הגיבו אחרת:
- במעטפת Ventromedial, רמות הדופמין זינקו בתחילה בתגובה לאירוע הלא נעים עצמו. כפי שלמדו העכברים באופן פעיל על משמעות רמז האזהרה, תגובת הדופמין עברה לרמז עצמו. אולם בסופו של דבר, תגובת הדופמין דעכה כשהעכברים הפכו מיומנים בהימנעות מהתוצאה.
- בליבה, הדופמין פחת הן לאירוע הלא נעים והן מרמז האזהרה. הפחתה בדופמין בתגובה לרמז האזהרה גדלה בהתמדה לאורך כל האימונים, במיוחד ככל שהעכברים הצליחו יותר להימנע מהאירוע.
"התגובות הללו אינן שונות רק בסימן שלהן – כאשר בתחום אחד, דופמין עולה למשהו רע, ובאזור השני הוא יורד למשהו רע – אבל ראינו גם שאחד חשוב ללמידה מוקדמת ואילו השני חשוב ללמידה שלב מאוחר יותר," אמר הסופרת טליה לרנר, פרופסור מקושר למדעי המוח והפסיכולוגיה והמדע ההתנהגותי בפיינברג.
מאוחר יותר, החוקרים בדקו מה יקרה כאשר לא ניתן היה להימנע מהתוצאה, ללא קשר למעשי העכברים. בתנאים אלה, דפוסי הדופמין חזרו למה שהם נראו מוקדם יותר באימונים – מה שמרמז כי אותות מוחיים אלה רגישים להקשר ועשויים לעזור לבעלי חיים להתאים את התנהגותם כאשר הסביבה משתנה.
"זה מראה כי אותות הדופמין הם גמישים, רגישים לכללי המשימה ועשויים לעזור לנו להסתגל לשינויים בסביבה," אמר לופז.
מדוע 'גמילה דופמין' הוא פשטני מדי
אנשים שרו את שבחי מגמת הבריאות "גמילה דופמין" – חיתוך דברים שמעוררים זרימת דופמין, כמו לאכול ג'אנק פוד או לגלול מדיה חברתית, כדי להחזיר את השליטה על התנהגויות אלה.
אולם מחקר זה עוזר להסביר מדוע הרעיון של "גמילה דופמין" הוא פשטני מדי.
לופז אמר כי "אנו חושבים על דופמין כמולקולת למידה החשובה להתנהגות רגילה בחיי היומיום". "לכן, חיתוך זה לחלוטין יכול להזיק יותר מתועלת."
הצעדים הבאים
לופז אמר כי "אותות הדופמין שאנו לומדים חשובים לייצוג אותות נרתעים המעורבים בבעיות כמו כאב כרוני, דיכאון ונסיגה מחומרים ממכרים." "למידה הימנעות יתר על המידה עשויה להיות גם מסלול התורם להפרעה אובססיבית-כפייתית ולהפרעות חרדה קליניות אחרות. אנו מקווים לעקוב אחר ממצאי המחקר הבסיסיים הללו כדי לטפל בבעיות קליניות המשפיעות על חולים."
