(צילום: יח”צ)

שיר הלל לטשולנט

“טשולנט הוא ניצוץ אלוה/ מגן עדן טעמו/… טשולנט הוא מאכל שמים/ שהאל, הוא בכבודו/ משה לימד לרקוח/ במרומי הר סיני” כך כתב היינה בשירו הנוסטלגי על הטשולנט של בית הוריו (מתוך הקובץ “וקדיש הם לא יגידו”, בתרגום שלמה טנאי). הוא לא היה הראשון ששר שיר הלל לטשולנט, קדם לו רבנו זרחיה הלוי (פרובנס, המאה ה12, ב”ספר המאור”) שכתב את השורות הבאות: “ומי שאינו אוכל חמין – צריך בדיקה אחריו אם הוא מין (קראי), ואם מת יתעסקו בו עממין (גויים). והמזמין לבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין (ממש כך!)- הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין. ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, ואנו קורין עליהם: מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה”.

מה יש בו במאכל זה שהפך לכל כך מרכזי בכל עדות ישראל (בשמות שונים “חמין”, “סחינה”, “דפינה” וכדו’)? התשובה לכך מצויה בפרשתנו: “א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’, לַעֲשֹׂת אֹתָם. ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה’; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.”על המילים האלו “לא תבערו אש” דרשו ב”מכילתא דרבי ישמעאל”: “ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה?! תלמוד לומר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת.” (מס’ דשבתא, ויקהל, א)

חז”ל לימדונו שיש להבין את איסור “לא תבערו אש” כאיסור מלאכה בשבת, לא נאמר בתורה “לא תִבער אש” אלא האיסור הוא על היצירה האנושית. לכן אין כל בעיה עם הבערה שנעשית קודם השבת וממשיכה להתקיים מעצמה כל מהלך השבת.

לעומתם הקראים פרשו אחרת את הפסוק והבינו שאסור שתהיה כל אש בוערת בבית ביום השבת. כך כותב רפאל מאהלר חוקר מנהגי הקראים: “בניגוד למסורת היהודית הישנה בדבר היתר חמין בשבת, אין ענן מתיר לאכול ביום זה מאכלות חמים, אפילו אם בישלו אותם בערב שבת ונטמנו בתנור… אסור להשאיר נר דלוק או אש בוערת בשבת. יתר על כן: חייב אדם לכבות כל אש שנדלקה במקרה” (מאהלר, הקראים, עמ’ 159)

באופן כללי החגים של הקראים היו יותר דומים לימי אבל מאשר ימי חג, כפי שהם עצמם מעידים על עצמם: “והיום מועדינו אבל הם ובכי ולא שמחה, אשרי אשר ישקוד במועדים לצום ולהתחנן ולהגות ולא לעשות אוכל לנפשו”. מכאן נבין את דבריו של הרז”ה “ומי שאינו אוכל חמין – צריך בדיקה אחריו אם הוא מין” ההבנה של חז”ל שמותר שתהיה אש בוערת בשבת הדליקה את האור של השבת. כך הפך נר שבת לכל כך מרכזי והדלקתו בברכה מבטאת את כניסתה. כך הפכה השבת היהודית ליום חג מלא אור שמחה והתענגות על מאכלים טובים וחמים. על מנת להתגבר על הקושי של איסור בישול ומלאכה בשבת, המוח היהודי המציא לנו פטנטים ואחד מהם היה החמין. כך התעשרה הגסטרונומיה היהודית בתבשיל ייחודי העובד על עקרון הבישול הארוך (זו משמעות המילה ‘טשו’ – ‘לנדט’ בישול ארוך בצרפתית). הלכה זו המצליחה לשלב בין עונג שבת מחד לאיסור מלאכה מאידך, מדגימה את היסוד מאזן שהנו מאפיין בולט בהלכה. ניתן לראות אותו בעוד אין ספור הלכות ואדגים אותו מהלכה אחרת שגם בה יש היבט של “לא תבערו אש”, רק אש מסוג אחר….

את המילים משיר השירים: “בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.” (שיר השירים ז ג) דרשו חכמים: “‘סוגה בשושנים’ – שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות. וזהו שאמר אותו מין לרב כהנא: פסקתם, נידה מותרת להתייחד עם בעלה. אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? אמר ליה: התורה העידה עלינו ‘סוגה בשושנים’ – שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות”. (סנהדרין לז ע”ב, מתורגם) אותו מין סבר שיש לאסור ייחוד גבר עם אשתו בזמן הנידה, שמה יכשלו באיסור נידה. הוא תמה על ההקלה של חז”ל שנראית לו מסוכנת מאוד “אפשר אש בנעורת ואינו מהבהב?” אפשר שהיצר הבוער לא יידלק מהקרבה הגופנית של הישנים סמוכים בחדר אחד? אך רב כהנא עונה לו שאנו מעדיפים גדר (“סוגה”) של שושנים. דווקא הגבול העדין המחייב את האדם בעידון וריסון עצמי עדיף בעיני התורה. לעומתו, הקצנה בהפרדה מוחלטת היא דווקא תגרום לאפקט ההפוך של הגברת היצר והפיכתו ל”אש בנעורת” (פשתן, חומר דליק במיוחד)

התחלנו משיר הטשולנט של היינה וסיימנו בעקרונות יסוד בתורה. אכן סביב אותו סיר, שעמד במרכז שלחן השבת של המשפחה היהודית עברו טעמים וניחוחות השבת. עברו מסורות המשפחה (שלצערנו נפגמים על ידי המזון אינסטנט ותעשייתי של דורנו). עברו עקרונות יסוד של ההלכה היהודית המאוזנת, של אותו ‘הומאוסטזיס קדוש’ אליו חתרה התורה ללא לאות. כל פעם שהפרנו אותו בהליכה לקצה זה או האחר, שילמנו ומשלמים מחיר כבד ומאבדים את טעמה הכל כך ייחודי של תורתנו…

הרב איתמר חייקין מנהל בית החינוך אמי”ת בנים מודיעין בית המדרש לחינוך – רשת אמי”ת.

פורסם ב”נקודה חינוכית” של רשת אמית