“החיים כבר ידאגו להביא לך את הצער. האחריות שלך היא ליצור את השמחה.” משפט חזק של אריקסון. מסכים איתו. אבל איך יוצרים את השמחה? אבקש לפתוח בסיפור, שאולי יענה על כך. סיפור שתחילתו צער, הרבה צער, וגם סופו צער, אך בין לבין הוא יצר אדוות של אהבה ושמחה שנגעו ונוגעות בלבבות כה רבים.

הסיפור מתחיל בזוג הורים שנולד להם בנם הבכור. אך משהו השתבש, בגיל 8 חדשים הבהירו הרופאים להורים, שבנם לוקה באוטיזם ופיגור. “הוא אף פעם לא יוכל להיות עצמאי, אלא תלותי במאה אחוז. הוא לחלוטין מחוץ למרוץ החיים וכמעט שלא יתקדם עד סוף ימיו. אתם אפילו לא תזכו שיקרא בשמכם אבא או אמא…” בשורה קשה מאין כמוה. התנפצות של חלומות רבים כל כך. אך בניגוד ללא מעט מקרים אחרים, ההורים של הילד החליטו להתייחס אחרת. האבא של הילד העיד, שהילד הזה טלטל אותו, שינה את חייו. הילד פתח את עיניו לראות מציאות, שעד אז הייתה עבורו רחוקה מהעין והלב. הילד גרם לו להבין שיש בעולם אנשים נטולי כח, הזקוקים לנו ומפנים כלפינו שאלה תמידית, מה אנחנו עושים למענם. הילד לימד את אביו, שאין שום סיבה להתבייש בו. הוא גרם לו להבין, שתכלית האנושיות היא בעשיית הטוב לזולת וחוזקה של חברה אנושית נמדדת ביחסה לחוליות החלשות. האבא החל לחלום על מקום עבור הילד שלו ועבור אנשים נוספים במצב דומה. מקום בו יוכלו הם לחיות את פרק החיים שהוקצב להם, בתנאים אופטימאליים, בכבוד, בשמחה. הילד שינה את אביו, אביו החליט לשנות את העולם. לילד קראו ערן, לאבא שלו אלוף (במיל.) דורון אלמוג, למקום שהפך מחלום למציאות קוראים “עלה נגב – נחלת ערן”.

איך כל זה קשור לפרשת “ויחי”? קשור מאוד. פרשת ויחי מסתיימת באירוע לכאורה שולי למדי, בו אחי יוסף חוששים מנקמתו לאחר מות אביו (אולי שמעו בבית על דוד עשיו שאמר “יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, ואַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי.”). הם מפברקים צוואה, שאביהם מעולם לא אמר, בה כביכול ביקש מיוסף בנו למחול לאחיו ואף נופלים שוב כעבדים לרגליו. יוסף מגיב: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.” (בראשית נ, יט-כא)

אז למה הפסוקים כל כך דרמטיים בעיני? כאן צריך ראיית מאקרו. התחלת ספר בראשית מספרת סיפור עצוב. על גן עדן שאדם החריב. על בכור האנושות הרוצח את אחיו. על שאלה שאלוקים מפנה לקין “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?” והוא מתכחש ועונה “וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.” שאלת אלוקים אינה מופנה רק לקין, אלא לכל אדם ואדם באשר הוא. שאלת אלוקים תובעת מהאדם אחריות על אחיו, כדי להיות ראוי לשם אדם. אך השאלה נותרת ללא תשובה. קין התכחש לאחריותו כלפי אחיו. האנושות המשיכה באותה דרך הרסנית והפכה למקום רע בו אנשים אגואיסטים, דואגים רק לעצמם ועושים רע וחמס לזולתם. בני האדם הפכו את העולם למקום בלתי ראוי למגורי אדם ואלצו את אלוקים להחריב את העולם הטוב שברא. גם לאחר המבול האנושות לא ממש לומדת לקח, בני האדם חוזרים לסורם וחוטאים כמו בעיר סדום ובנותיה הרבות. אפילו בתוך משפחת האבות מצליח אותו יצר ההרס העצמי של קנאה, שנאה, ותחרות, לחלחל. בין בני יצחק -יעקב ועשיו, בקרב בני יעקב. שוב שנאת אחים, מזימות רצח, מכירת אח לעבד.

אולם הפעם הסוף שונה. הסוף טוב. האחים למדו בדרך הקשה אחריות איש על רעהו. האחים לקחו אחריות על חטאם ושבו בתשובה. יהודה מוכן לערוב לאחיו ולהימכר לעבד תחתיו. יוסף סולח ומקבל על עצמו אחריות ודאגה לשלום אחיו. המשפחה חוזרת ומתחברת, הקרעים מתאחים. אכן “רבת רעת האדם” אך יש סיכוי לאהבה. יש סיכוי לתיקון, כשאדם נכון להיות “שומר אחי אנכי!”. לאחר תיקון המשפחה אפשר להתקדם הלאה לתיקון עם בדרך הארוכה לתיקון עולם.

דברים פשוטים אלו הם היסוד לכל. ועוד דבר אחד אבקש להזכיר לעצמנו. נתינה עושה אנשים מאושרים. ב”עלה נגב” עם כל הצער, יש שפע של אהבה ושמחה. אהבה ושמחה נשקפים מפינות החמד המטופחות, מהמתקנים המשוכללים, נשקפים מפניהם של כל דיירי הכפר, מטופלים, מטפלים והמתנדבים. “עלה נגב” הוא הוכחה שאנשים יכולים ליצור דווקא מתוך השברים גן עדן, בעולם הזה.

אסיים בכמה שורות של דורון אלמוג מטקס קבלת פרס ישראל: “אנחנו צריכים פחות אגו, יותר נתינה, יותר התנדבות, יותר עשייה למען הזולת, יותר אהבה ללא תנאי למען החלש והשונה. אבקש שטקס זה יהיה תחילתו של מסע לתיקון עולם, להפיכתה של החברה הישראלית לחברה סובלנית ומכילה יותר. צעד קטן למקום הנשגב של חברת מופת.”

והאדמו”ר מפיאסצנה היה אומר: “הדבר הכי חשוב בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר”. הלוואי שנצליח.