גדלתי בקיבוץ בימים בהם ערכי השוויון מלאו עדיין את הדירות הקטנות וענפי המשק. אולם מאז חלפו הימים, הסוציאליזם על שלל גווניו ירד מנכסיו. המדינות הקומוניסטיות התפרקו בזו אחר זו. גם הקיבוץ הופרט זה מכבר. הקפיטליזם דומה כמי שנחל ניצחון מזהיר ומאותם ערכי שוויון יפים נותרו רק תמונות אלבום דהויות בשחור לבן. אולי זה געגוע, אולי זה נאיביות, אולם אני לא אוכל להפנות עורף לידיד נעורי ואשוב לבקש עקבותיו האבודות…’בכל זאת יש בה משהו’…

לפני מתן תורה פונה ה’ לעמו ומציע לפניו את החזון הגדול: “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (שמות יט ו) חזון זה מדגיש את בחירת העם ולא הפרט, את היסוד הקולקטיבי במתן תורה. וכתנאי מכין לכך מסופר “ויחן ישראל נגד ההר” – “כאיש אחד בלב אחד” כלשון רש”י. גם במהלך מתן תורה עצמו מדגישה התורה שהיה “לעיני כל ישראל” כל העם כולו נכח במעמד הנשגב ללא חילוקי תפקידים מעמדות ושבטים (אפילו משה עצמו ירד אל העם שעה שהתרחשה ההתגלות) . ואכן דומה שהעם כולו נענה אותה שעה לאתגר בהצהרה: “וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה…” (שם ח) גם בעשרת הדברות ממשיכה התורה באותו קו. לא נמצא בהם שום מצוה סקטוריאלית, או שבטית, הם פונים לכל העם באופן שווה. לא רק שוויון האדם בולט בעשרת הדברות אלא גם שוויון המקום. כפי שאין משפחת כהנים מיוחסת גם אין מקום מקדש מסוים. התורה כך נראה, מעדיפה את הגישה הישירה והבלתי אמצעית ואת הפנייה מכל מקום תוך שימוש בחומרים פשוטים ומצויים ולא מקדשי פאר של זהב וכסף וכך היא מצווה: “מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.” (כ,כ פסוק זה דורש פירוש נרחב שאין זה מקומו כאן)

זו אכן הייתה התכנית המקורית עם של כהנים ללא צורך במשפחת כהנים נבחרת ומקדש נבחר. אולם, העם לא הצליח לעמוד בציפיות הגבוהות והוא נכשל בחטא העגל. כך הסביר זאת ר’ עובדיה ספורנו: “וזה בעצמו באר באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לא כמו שיעד קודם לכן, כאומרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך” הספורנו סבור שחל שינוי רדיקלי בתכניות כתוצאה מחטא העגל, התכנית המקורית נגנזה ותחתיה ניתנה תכנית אחרת, וכך והוא ממשיך וכותב: “אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל…” (כד,יח) הנסיגה של העם חייבה את בחירתה של קבוצה עלית מצומצמת, שהיא בלבד תמלא את הפונקציות הכוהניות לפני ה’ ובמקום מוגדר אחד בלבד שיעמוד תחת השגחתם. העם לא הצליח להעפיל למדרגה של עבודת ה’ ישירה ושוויונית ללא צורך במתווכים.

אולם מדוע התורה מעמידה שאיפה שסופה להיכשל? אין זאת אלא שלמרות שהיא מודעת לכישלון הצפוי, היא אינה נמנעת מלהעמיד חזון אליו יש לשוב ולשאוף לעתיד לבא. ערך השוויון עדיין מונח בתשתית החברה האנושית למרות השוני הרב בין האנשים והקושי ליישם אותו באופן צודק. כך אמר הנביא מלאכי: “הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ.” (ב, י) ואנו האמונים על חינוך הבנים עלינו לשאוף לחנוך שוויוני למרות השוני המבורך בין אחד לחברו.

יש להשתדל להעניק שוויון בהזדמנויות להצלחה בחיים למרות שברור לנו שהרבה תלוי בבחירות שהאדם עצמו יעשה. יש לחתור לשוויון בעמידת האדם בפני אלוקים, לבטל מעמדות ושבטים מיוחסים ומיוחסים יותר. לנוכח רוממות ה’ נמחקים ההבדלים בין שוע לדל, בין עליון לתחתון. זו אינו משימה קלה כלל ועיקר, וכפי שלמדנו מההיסטוריה גם נחלה כישלונות גדולים שיש ללמדם, אולם האתגר של “ממלכת כהנים וגוי קדוש” שניתן לנו לרגלי הר סיני עוד מצפה לעם ישראל.