מתוך הבלוג “נטפי שפיות”.

שבתתי השבת בגדוד “נצח יהודה”. השבת היתה “שבת גדודית” כהכנה לתרגיל גדודי גדול, קשה ומפרך, שייערך במשך כל החודש הקרוב. בסעודת ליל שבת לאחר כמה שירי שבת (במקהלה של כ-300 חיילים), התלהבו החיילים ועברו לשירי הווי צבאי כשכל פלוגה שרה על עצמה שירי שבח וגיבוש. מיותר לציין שתוכן המילים לא נלקח מספר תהילים (אך ללא ניבול פה) והמנגינה לא היתה רכה ומענגת. עגמה עלי נפשי, וכשדיברתי עם המג”ד (איש צדיק וירא שמיים, תלמיד המדרשיה) התנצל והסביר: שירים אלו מגבשים את הפלוגות ועוזרים להם לעמוד במשימות הקשות המוטלות עליהם.

נזכרתי בפסק הלכה שהורה לי הגאון ר’ יעקב פוזן (ה’ ישלח לו רפואה שלמה) וכך פסק: “אני בוגר מלחמת העולם השניה, וכתושב לונדון אני יכול להעיד שהאנגלים החזיקו מעמד רק בזכות המוראל הגבוה שהצליח צ’רצ’יל להדביק בו את התושבים, מורל גבוה שווה פיקוח נפש! כך פסק.

מחנה האימונים נמצא באזור הבקעה, הטמפרטורה גבוהה מאוד והחום כבד ומעיק. מיד עם צאת השבת שמעתי את קבוצת הפקודות שניתנה לחיילים וראיתי איך בסיום המסדר רצים החיילים כאחוזי תזזית להכין את הציוד לאימון הקשה שיתנהל ממחר עם חגור מלא בחום ובשרב הכבד.

הרגשתי כלפיהם רגש נחיתות עמוק. כל אחד ותפקידו בעבודת ה’ בעולם, הם בהצלת נפשות ואנחנו בתפילות ולימוד תורה. לו הייתי אני מקיים את המוטל עלי באותה עוצמה ומאמץ שהם עושים את המוטל עליהם, היתה לי אולי הזכות להתרעם על העדר שירי שבת וכדומה, כי מי אני כלפיהם.

אני מכיר את כל החילוקים והסברות מדוע אין הדברים דומים, אך אני משוכנע שלו הייתם עומדים שם בחום הכבד ורואים בעיניכם את דבקות החיילים במטרה, גם אתם הייתם חשים כך.