הרב אורי שרקי, רב תנועת הנוער “עזרא”, מסביר מדוע בחרה התנועה את הנושא “הברית – עולם שמעבר למחויבות” כנושא חודש הארגון וקורא לחברה הישראלית לכרות ברית, אמנה חברתית, בין כל חלקי העם.


 

תנועת הנוער עזרא בחרה לה לנושא המרכזי של חודש הארגון, מתוך מגוון רחב של הצעות, את נושא הברית. לא, לא מדובר שוב בהתעסקות האופיינית לבני נוער בנושאים של קדושה אישית ומאבקיה, שהצניעות יפה להם, גם לא במצוות ברית מילה ומשמעותה, אלא ברצון להתחבר אל ערך שייתכן שכבר דהה בעידן החדש, והוא ערך הברית כפשוטו, היכולת של בני אדם להתקשר זה לזה, ללכת ביחד, ובכלל זה הברית ש-ה’ כרת עימנו כעם.

המשמעות הפשוטה של ברית היא ההסכמה של שני גורמים לשתף את רצונותיהם ולהפוך אותם לרצון אחד. זהו עניין מופלא, שקיים באופן ראשוני בכל חברה, על ידי מה שרוסו כינה “האמנה החברתית”. עצם ההסכמה של בני אדם לחיות ביחד, לקבל את הרלוונטיות של רצון הזולת, בנויה על הנחה סמויה שכל אחד ויתר על האוטונומיה המוחלטת של רצונו לטובת הרצון של הכלל. הביטוי המושלם של ההתקשרות בין בני אדם הוא ברית הנישואין, שבה כל צד תורם חלק מהאנרגיה שלו לבניין הזהות המשותפת, “והיא חברתך ואשת בריתך” (מלאכי ב, יד). אין פלא אפוא, שהדימוי המועדף אצל הנביאים לברית בין ה’ לבין בעלי בריתו הוא הזוגיות של הדוד והרעיה.

שלוש־עשרה בריתות כרת הקדוש ברוך הוא עם בני האדם, ואלו הן:

1. הברית על קיום העולם. נאמר לנוח: “והקימותי את בריתי איתך”. תמוה הדבר שהברית מוצגת כאן כעניין שידוע מכבר, אף־על־פי שלמעשה לא הוזכר קודם. נראה שברית זו כלולה כבר בציווי ה’ בראשית האנושות: “מלאו את הארץ וכבשוה”, שכולל את כל הפיתוח התרבותי והטכנולוגי־מדעי של העולם, כביאור הרמב”ן על אתר. שלא כבמיתולוגיה היוונית, המציגה את הצלחתו של האדם בעקבות השימוש באש כמתחרה באלים, לבורא יש עין טובה על שותפות האדם בהשלמת מעשה בראשית.

2. הברית על מידת הרחמים, ברית הקשת, השומרת על האנושות מכְּלָיָה. אם כרת ה’ ברית עם בני האדם שלא יהיה עוד מבול, אנו מבינים שהאנושות הגיעה לשלב של אל־חזור בהתעלותה המוסרית. מצב זה הוא שאפשר את קבלת שבע המצוות היסודיות של בני נוח, בימי נוח.

3. הברית עם אברהם על הארץ, בין הבתרים ובמילת הבשר, במידת החסד.

4. הברית עם יצחק, על הארץ, במידת הדין.

5. הברית עם יעקב, על הארץ, במידת האמת. הברית על הארץ חוזרת על עצמה אצל כל אחד מן האבות, ללמדך, שהקשר לארץ ישראל, הבונה את הזהות של האומה, עניינו להוציא אל הפועל את אותם הערכים שמייצגים אבותינו, ואי אפשר לזה בלא זה. לו הייתה אומתנו נבנית ממידת החסד בלבד, היינו מקבלים תוצר הדומה לנצרות, ואם מן הדין בלבד, היה מתקבל תוכן הדומה לאסלאם, ואם מן האמת בלבד, הייתה מתקבלת תורה של גלות, תלושה, שאין לה שורשים בארץ. אחדות הערכים היא המהווה את הבסיס למוסרה של היהדות.

6. הברית עם לוי, על החיים והשלום: “בריתי הייתה איתו, החיים והשלום” (מלאכי ב, ה). נראה שבכתוב הזה נמצא המקור לדברי הרמב”ם שיעקב אבינו מינה את לוי לראש ישיבה, כלומר לממשיך דרכו. הברית על החיים תואמת את אופיו של יעקב כאבי נצחיות האומה: “יעקב אבינו לא מת – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”. והברית על השלום באה לקבוע את ערך האחדות באומה שכמעט ונתפרדה בימי לוי בשל מחלוקת יוסף ואחיו.

7. הברית עם עם ישראל בסיני ובאוהל מועד, להיות סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש. ברית זו מורה על כך שאין תפקידו של עם ישראל מושלם כל עוד אין הוא נושא בשורה לכל העמים, “כי מציון תצא תורה”.

8. הברית עם אהרון, לקיומה הנצחי של הכהונה. הכהונה משמשת בתור נציגות של העולם הבא בעולם הזה, ומפרנסת את הציפייה לעולם אידיאלי.

9. הברית עם פינחס, על השלום. ללמדנו שהשגת השלום תלויה במוכנות למסירות נפש הנראית לפעמים כנוגדת את השלום, כבמעשהו של פינחס.

10. הברית עם עם ישראל בערבות מואב, על הערבות ההדדית. התלמוד מבאר שבמעמד ערבות מואב קיבלו עליהם בני ישראל להיות ערבים זה לזה ולשאת כל אחד באחריות על מעשי זולתו. האהבה עוברת משלב של אכפתיות לגורל הזולת למצב של מוכנות לשאת בתוצאות הערבות ההדדית.

11. הברית בהר גריזים והר עיבל, על תורת ארץ ישראל. בעוד שבסיני נותר העם בתחתית ההר, וקול מאיים נשמע מפסגת ההר, בבחינת תורה מן השמיים, במובן הקיצוני של הביטוי – הרי שבגריזים ועיבל עולה העם על ההר, וקול אנושי מפי הלוויים עולה אליו מן הארץ. זו תורה מן הארץ, טבעית, המשלימה את התורה מן השמיים.

12. הברית עם מלכות בית דוד, על גאולת העולם. קיומה של השושלת המשיחית מבטיח את האחרית הטובה של ההיסטוריה. כאן היסוד לאופטימיות ביחס לעתידם של ישראל ושל האנושות כולה.

13. הברית בימי יאשיהו, על התשובה. מדובר במאורע של תשובה אל ה’ ואל תורתו בקנה מידה לאומי, הנוסך בנו ביטחון שגם תקופות ארוכות של הנהגה לאומית כושלת, כשל מנשה ואמון, ניתנות לתיקון.

ריבוי הבריתות מורה על הערך הרב של כריתת הברית כדרך רצויה להתנהלות החיים. מה הסוד המסתתר מאחורי העדפה זו? מפני מה רוצה הקדוש ברוך הוא בבריתות? נראה שכאן טמון היסוד של האידיאליזם האמיתי. אם אני מסוגל לכרות ברית עם הזולת, זה ההוכחה לכך שאני יודע לצאת מתחום האינטרסים הצר של אישיותי ולהצטרף לאישיות אחרת ממני, שאין לי שליטה עליה. לפי זה, היכולת לכרות ברית היא מדד למוסריותו של האדם.

הברית העתידית עם ישראל מהווה התפייסות בין ממד הסמכות והכפייה המתלווה לקשר בין הקדוש ברוך הוא לישראל, ובין ההכרה הספונטנית, המשוחררת, שצומחת באחרית הימים: “הנה ימים באים נאום ה’, וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים, אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם נאום ה’. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה’, נתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה” (ירמיהו לא, ל–לב).

יש לתנועות הנוער של זמן גאולתנו תפקיד מיוחד בחידוש הברית, בהופעת השילוב המוצלח בין הקדושה והטבע, המהווה בשורה תרבותית וערכית ייחודית עבור החברה הישראלית פנימה, השסועה בין ערכים הנראים לה סותרים, ומתוך כך תצא הארה עבור התרבות האנושית כולה. בל ניבהל מגודל המשימה, כי גדולה היא השעה.