השבריריות מתחילה להאיץ 4 עד 9 שנים לפני הופעת הדמנציה ועשויה לסייע בזיהוי אוכלוסיות בסיכון לאסטרטגיות מניעה.
מחקר שפורסם לאחרונה ב JAMA נוירולוגיה חקר את הקשר בין שבריריות והסיכון לדמנציה על ידי ניתוח מסלולי שבריריות במבוגרים לפני הופעת הדמנציה.
תוך שימוש בנתונים ממספר מחקרי עוקבה גדולים, החוקרים העריכו כיצד רמות השפיות משתנות לאורך זמן. מטרתם הייתה לזהות האם שבריריות יכולה להיות סמן מוקדם פוטנציאלי לסיכון לדמנציה ויעד להתערבויות מונעות.
רֶקַע
דמנציה היא תהליך טבעי באוכלוסיות מזדקנות ונובעת מפתולוגיות מוחיות מגוונות הקשורות לגיל המצביעות על כך שההזדקנות עצמה היא גורם ראשוני המשפיע על הסיכון לדמנציה. עם זאת, זיהוי סמנים המשקפים גיל ביולוגי ומנבאים את הופעת הדמנציה עשוי לשפר את מאמצי המניעה והטיפול.
שבריריות, המאופיינת בפגיעות גופנית עקב ליקויים מצטברים בבריאות, התגלתה כאינדיקטור מבטיח לגיל ביולוגי ולסיכון לדמנציה. מחקרים הראו שציוני שבריריות גבוהים יותר מתיישבים עם סיכון מוגבר לדמנציה, ללא תלות בגיל. עם זאת, בעוד שגורמים פיזיים וחברתיים כמו פעילות גופנית ותזונה ידועים כמשפיעים על שבריריות, הקשר בין שבריריות ודמנציה עדיין לא מובן.
יתרה מכך, סיבתיות הפוכה פוטנציאלית – האפשרות שחולשה עשויה גם להשפיע וגם להיות מושפעת מדמנציה צפויה – מסבכת עוד יותר את הקשר הזה. עם זאת, הבנה האם רמות השפיות עולות לפני הופעת הדמנציה וכיצד שינויים אלה משפיעים על הסיכון לדמנציה יכולה לעזור לגבש התערבויות יעילות יותר.
לגבי המחקר
המחקר הנוכחי השתמש בנתונים מארבעה מחקרי עוקבה עיקריים, שכללו את מחקר האורך האנגלי של הזדקנות (ELSA), פרויקט הזיכרון והזדקנות העומס (MAP), מחקר הבריאות והפנסיה (HRS), והמרכז הלאומי לתיאום אלצהיימר (NACC), כדי לבחון האם שבריריות היא אינדיקטור מוקדם פוטנציאלי לדמנציה. כל מחקר סיפק נתונים אורך על מבוגרים מעל גיל 60, שאף אחד מהם לא סבל מהפרעות קוגניטיביות בתחילת המחקר.
אבחנות דמנציה נקבעו באמצעות הערכות קליניות, מבחנים קוגניטיביים או דיווחים של מטפלים או משתתפים. שבריריות נמדדה באמצעות מדד שבריריות, שהוא ציון מצטבר הנגזר מחסרים בריאותיים במערכות פיזיולוגיות. הגירעונות הללו כללו מגוון בעיות בריאותיות, כאשר ציון השבריריות של כל משתתף משקף את מספר הגירעונות הקיימים.
רק משתתפים עם נתוני שבריריות מוחלטים על לפחות 30 גירעונות נכללו. המחקר ערך מעקבים עד שהמשתתפים פיתחו דמנציה או עד שהמחקר הסתיים, עם תקופות מעקב שונות בין העוקבות.
בנוסף, החוקרים השתמשו במודלים מעורבים לינאריים מוכללים בייסיאניים כדי לעקוב אחר שינויים בשבריריות לאורך זמן ביחס להופעת דמנציה. מודלים אלו שילבו גורמים כמו גיל, מין, השכלה ומוצא אתני. מודלים של שינויים לא-לינארים פוטנציאליים בשבריריות, ומודלים פרופורציונליים של Cox שימשו לבחינת הקשר בין שבריריות לסיכון לדמנציה. עבור הניתוחים הסטטיסטיים, המשתתפים גם הופרדו לקבוצות על סמך מתי נמדדו רמות השפיות ביחס להופעת הדמנציה.
תוצאות
התוצאות הצביעו על כך שחולשה עולה משמעותית בשנים שקדמו להופעת הדמנציה. רמות השבריריות עלו באופן ניכר בארבע עד תשע השנים שקדמו לאבחון של דמנציה, כאשר הקשר משתנה בין העוקבות. ציוני השבריריות היו גבוהים יותר באופן עקבי אצל אנשים שפיתחו מאוחר יותר דמנציה בהשוואה לאלה שנותרו ללא דמנציה, גם כאשר השבריריות נמדדה שנים לפני האבחנה.
יתרה מזאת, אצל גברים ונשים כאחד, ציון שבריריות גבוה יותר בקו הבסיס היה קשור לסיכון מוגבר לדמנציה, כאשר כל עלייה בציון מדד השבריריות מעידה על סיכון מוגבר לדמנציה. קשר זה נשאר מובהק גם לאחר בקרה על משתנים דמוגרפיים בסיסיים. המחקר מצא גם שלנשים היו בדרך כלל ציוני שבריריות גבוהים יותר מגברים בשנים שקדמו לדמנציה.
בנוסף, יחסי הסיכונים עבור ציוני מדד השבריריות הראו שרמות גבוהות יותר של שבריריות הגדילו את הסיכון לדמנציה בכל מערכי הנתונים, כאשר הקשרים החזקים ביותר נצפו בקבוצת ה-NACC והחלשים ביותר ב-HRS. יתרה מכך, שבריריות נותרה מנבא משמעותי של דמנציה גם כאשר תקופות המדידה הוארכו או ליקויים הקשורים לסיכון לדמנציה הוסרו מחישובי השבריריות בניתוחי הרגישות.
מסקנות
בסך הכל, המחקר מצא שחולשה יכולה להיות אינדיקטור יעיל לזיהוי אנשים בסיכון גבוה לדמנציה. הממצאים הצביעו על כך ששבריריות קשורה מאוד לסיכון לדמנציה, כאשר עליות משמעותיות בשבריריות מתרחשות שנים לפני הופעת הדמנציה.
תוצאות אלו תמכו בשימוש הפוטנציאלי במדידות שבריריות בזיהוי אנשים בסיכון והדגישו את ערכו באסטרטגיות מניעה ממוקדות ובגיוסים לניסויים קליניים בדמנציה.
