החתם סופר מסביר שקיימת בנוסח ההגדה ברכה, אך היא מופיעה בסוף ההגדה: “אשר גאלנו וגאל את אבותינו”. הסבר זה קשה שהרי הכלל היסודי בברכות המצוות הוא “מברך ועובר לעשייתן” ואם כן היינו צריכים למצוא את הברכה בתחילת ההגדה ולא בסופה?

ישנו תקדים אחד בו מברכים את הברכה לאחר עשיית המעשה מכיוון שטכנית הדבר לא מתאפשר קודם לכן. המדובר בתהליך הגיור. מרכיב מהותי בתהליך הגיור הנו הטבילה. לאחר הטבילה הגר נחשב כיהודי לכל דבר. ברם, את הברכה על הטבילה אין הוא יכול לברך טרם הטבילה מאחר ואינו יהודי עדיין. אשר על כן הברכה מתבצעת לאחר הטבילה.

זהו ממש מהלכו של ליל הסדר. “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” . אנו מתחילים את ליל הסדר ב”עבדים היינו”, בגוף ראשון. ליל הסדר הוא לילה בו אנו עוברים תהליך אישי נפשי של יציאה מעבדות לחירות. לכן אין ביכולתנו לברך בתחילת ההגדה מאחר ואנו עדיין עבדים, ממש כמו בתהליך הגיור. רק לאחר שעברנו את התהליך ונגאלנו, יכולים אנו לברך “אשר גאלנו וגאל את אבותינו”. אנו מברכים לא רק על גאולת העבר אלא בראש ובראשונה על גאולתנו האישית בהווה.

בליל הסדר, שאלה “מה נשתנה”, צריכה להישאל לא רק בתחילת הסדר כי אם גם בסופו. “מה נשתנה” אצלי השנה? במה שינה הסדר את העולם הרוחני שלי? כיצד עברה המשפחה את החוויה המשותפת? האם הייתה זו חוויה גסטרונומית גרידא, או שמא התחברנו יותר זה לזה דרך סיפור חוויית יציאת מצרים?

ליל הסדר הוא לילה של חוויה. סיפור ההגדה צריך להיות סיפור חי, זורם ונושם. אל לנו “להריץ” את ההגדה במהירות כקריאת טקסט גרידא. עלינו לנצל את הדידקטיקה של ההגדה לצורך תהליך פנימי , נפשי, רוחני, משפחתי וחברתי שאנו עוברים בלילה הזה.

סיפור ההגדה חייב להיות באופן שירגיש האדם וירגישו בני ביתו כאילו כל מה שמספר נתקיים בו, וכך כתב בבתי הנפש לחיד”א : “הכוונה היא שהבן (או הבת) יראה שמחת אביו (או אמו) והתנהגותו ויבין מזה פעולת היציאה ממצרים, שלא את אבותינו בלבד גאל השי”ת, גם אותנו גאל עמהם, ואשרי הזוכה לקיים בליל הסדר מצוה זו בהתלהבות כתיקונה”.