(צילום: אביטל מלץ)

“רני ושמחי בת ציון…”

בהפטרה מתאר זכריה הנביא דו שיח שלו עם מלאך ה’ לגבי חזיון שחזה זכריה: “והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה, ושניים זיתים עליה אחד מימין לגולה ואחד על שמאלה”. זכריה שואל את המלאך “מה אלה אדוני?” – מה פירוש החיזיון? ועונה לו המלאך “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות”.

במבט ראשון לא ברור הקשר שבין השאלה לתשובה – החיזיון מתאר את המנורה בפירוט רב והפירוש הוא “לא בחיל ולא בכוח” – מה הקשר? ובכלל גם לא ברור הצורך בפירוט של תיאור המנורה עצמה.

הרב סלוביצ’יק מדמה את הזיתים המכסים את הגולה מימין ומשמאל לבית ראשון ובית שני. בית ראשון שנבנה לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושוע ואחר כך על ידי דוד המלך. כיבוש שנעשה בחיל ובכוח. ובית שני. שנבנה עם עליית עזרא ונחמיה שיבת ציון מגלות בבל לאחר הצהרת כורש. עליה זו נעשה כמאמר הנביא “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות”.

נניח לרגע לתיאור המנורה בהפטרה זו ונדלג מאות שנים קדימה – ידועה שאלת הגמרא במסכת שבת “מאי חנוכה? שכשנכנסו היוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים”. מהו נס חנוכה? – לא ניצחון המעטים על הרבים, לא גבורת המכבים – עם של אועים ואיכרים על האימפריה היוונית השולטת בכול העולם אשר היה מוכר באותה תקופה. על פי הגמרא, הנס אינו חידוש מלכות ישראל כי אם – נס פך השמן.

על מנת להבין את משמעות נס פך השמן ננסה להחיות לרגע את הדילמות אשר עמדו בפני החשמונאים לפני שהחליטו לפתוח במרד. כאשר מדובר באויב אשר הכריז מלחמה על קיומו של העם היהודי בבחינת “להשמיד להרוג ולאבד” אין דילמה, יש לקום ולעשות מעשה. מגילת פורים היא דוגמא אחת, הרייך השלישי הוא דוגמא נוספת. גם כאשר מדובר באויב אשר רוצה “רק” לכבוש את הארץ ולהגלות את עם ישראל או להפכם לעבדים כפי שעשו האשורים, הבבלים והאחרים – די ברור שצריך להתקומם. אולם היוונים לא שאפו לדכא את היהודים או כל עם אחר ששלטו עליו. נהפוך הוא. כוונתם הייתה להשליט את התרבות ההלניסטית על העולם כולו. מיסיונריות קדומה שאינה מבקשת “להשמיד להרוג ולאבד” ואינה מבקשת לנצל את העם הנכבש או את ארצו כי אם להפוך את העולם למין כפר גלובאלי בעל ערכים משותפים, תרבות משותפת ועתיד משותף וכל זה בהכרח מביא כליה על תורת ישראל. על דת ישראל.

החשמונאים – כמעטים מול רבים ומתוך ידיעה כי הסיכויים לניצחון הם קטנים ביותר – עמדו בפני שתי גישות קוטביות. הייתי קורא לזה מורשת “מצדה” מול מורשת “יבנה וחכמיה”. האם יש להילחם גם כאשר אין סיכוי לנצח את השליט או שיש להיכנע ולנסות להציל את מה שאפשר. לא אכנס לשאלה איזה מהגישות היא הצודקת – כל תקופה וכל מקרה לגופו. אבל אין ספק שלאורך התקופה הארוכה מאוד של השלטון היווני עד לפריצת המרד – זו הייתה הדילמה שהעסיקה את החשמונאים עד שנפלה ההחלטה “מי לה’ אלי”! ההחלטה לפתוח במרד נעשתה לאחר שכלו כל הקיצין אך גם לאחר הניצחון על היוונים לא ידעו החשמונאים אם מלחמתם הייתה לרוחו של הקב”ה – כי הרי “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות”.

כשנכנסו לבית המקדש ומצאו את פך השמן ונעשה הנס שבו כמות זעירה של שמן הספיקה לשמונה ימים – או אז הבינו החשמונאים כי מן השמים הסכימו על ידם כי באה העת להגן על הרוח דווקא בחיל ובכוח. נס פך השמן היה להם לאות מן השמים כי מלחמת מצווה נלחמו עם היוונים ולכן קבעו את הימים האלה – ימי הדלקת המנורה בבית המקדש לימי שמחה בהלל ובהודאה. שלא כמו חג הפורים שנקבע ליום אשר בו “גברו על אויביהם” כפי שעמים אחרים נוהגים לחגוג חגים מעין אלה – יום הניצחון או יום הכניעה של האויב, הרי שלמעשה ימי המלחמה עצמה כלל אינם ידועים לנו. אנו חוגגים את ימי ההכרה כי “החייל והכוח” שהחשמונאים הפגינו היו ב”רוח” – ברוח ה’ צבאות.

עכיו מובן מדוע נקראת הפטרה זו בשבת חנוכה – המנורה המתוארת בחיזיון הנביא מסמלת את מרד החשמונאים שכבשו מחדש את ארצם ועלי הזית מסמלים את החייל והכוח בשילוב עם הרוח. התיאור המפורט של שבעת הקנים מסמלים את שבעת הדורות של שושלת בית חשמונאי החל ממתתיהו, יהודה המכבי שירש אותו ועוד אלכסנדר ינאי ועם מותו המלכה שלומציון “ושבעה נרותיה עליה:.

כל יום עצמאות עם הכנס החג, מתקיים בהר הרצל בירושלים טקס מרגש ומכונן – טקס השאת המשאות. מבחינתי טקס זה הוא השלמת מעגל, בדיוק כמו החשמונאים שמדליקים את המנורה בבית המקדש, משיאים ממשיכיהם הישירים, תושבי מדינת ישראל, משואות כסמל לריבונות המתחדשת. סמל להמשכיות הדורות מימי אבות האומה, דרך בני ישראל, הנביאים, המלכים החשמונאים אלינו אנו, הממשיכים בדרכם.

אך באותו טקס של הדלקת המשואות, אותה התרגשות גדולה שאוחזת בי מתעמעמת קמעה בכול פעם שאני שומע את השיר שנבחר ללוות את מהלך הטקס. “נס לא היה לנו”. בכל שנה אני מתקומם מחדש מהבחירה בשיר זה. דווקא דור הקמת המדינה הוא שקיים בגופו הן את ה”בחיל ובכוח” והן את “ברוחי”. הרי אותו קומץ שעלה ארצה לפני המלחמה או שנותר מהשואה האיומה הוא פך השמן שנותר לאחר ניסיון ההשמדה הנאצי והוא זה שדאג שאש המנורה תמשיך לבעור. מי שאינו מבין את הקשר הניסי שתוך פחות מארבע שנים לאחר השואה קמה מדינת ישראל – אינו מבין נס מהו.

קו ישיר מחבר בין המנורה אותה הדליק אהרון דרך מנורת המכבים עד לחנוכיות אותן אנו מדליקים כיום. הלפיד המדליק את כול המנורות מאז ועד היום הוא ה”רוח” אותה אנו מעבירים מאב לבן ומאם לבתה במשך אלפי שנים. כל דור חייב לשמור על אש הלפיד, ישנם שיטיבו את האש, ישנם יהדקו את האחיזה בלפיד ויש דורות שבהם האש תונמך אך לכל דור ישנה האחריות להעביר את הלפיד בעודו בוער לדור הבא. זו האחריות של כול אחד מאתנו הן במובן הפנימי משפחתי והן במובן הלאומי והכללי.

חג חנוכה שמח!