מאמר ידוע בתלמוד של רב פרנך בשם רב יוחנן אומר: “האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום”(מגילה ל ע”ב). כמה פירושים ניתנו למימרה זו ולא ארחיב ברשותכם. אני מציע לראות בדברי רבי יוחנן אזהרה מ”קריאה עירומה” של התורה, דהיינו, לימוד ו’קריאה קראית’ של התורה ואף הסקת מסקנות מעשיות תוך התעלמות מ”הלבוש” קרי, מהפרשנות שנתנו חז”ל לתורה. פרשתנו יכולה להוות דוגמה מצוינת לעקרון זה ולכך מכוונים דברי הבאים.

כל המעיין בפרשה עשוי להתרשם מכך שמחלוקת הנה דבר בלתי רצוי ואף בלתי נסבל. הוא עשוי להבין מתוך סיפור קורח שבכל מקום של מחלוקת דומה יש לשאוף בשם אחדות הדעות להשתיק את דעות החולקים בכל מחיר, ומוטב פשוט שייעלמו מעל פני האדמה (תרתי משמע). מסקנה אחרת אותה עשוי הוא להסיק מהסיפור היא שרצון דומה להתקרב אל הקודש, אל הכהונה, שאינו עולה בקנה אחד עם הכללים יש להיאבק בו – “הזר הקרב יומת!!”

אולם קריאה המלבישה על התורה בלבוש חז”ל תעדן ותרכך מסקנות אלו. באופן לגמרי לא מקרי הלל הזקן הוא ‘החתום’ והאחראי על המבט המורכב יותר. נתחיל מהמסקנה האחרונה. מוכר הוא סיפור שלוש הגויים שבקשו להתגייר עם תנאים מתנאים שונים ונדחו על ידי שמאי והתקבלו ע”י הלל. השלישי שבהם מספר את הדברים הבאים:

“שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר (שמות כח) ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד אמר הללו למי אמרו לו לכהן גדול אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול דחפו באמת הבנין שבידו “

קל להבחין בקוי הדמיון בין המקרים. גם כאן אדם זר (שזרותו גדולה לאין ערוך מקורח) מבקש כהונה, ולא סתם כהונה הוא רוצה להיות כהן גדול! המניע של אותו גוי הנו חיצוני לחלוטין – הוא פשוט התלהב מהיופי והזוהר החיצוני של בגדי הכהן הגדול. ומכאן מובנת תגובתו המרחיקה של שמאי-“דחפו באמת הבניין שבידו” – זהו אינו מניע אמיתי ומקובל לגיור. אולם הגוי לא התייאש והמשיך בניסיונות הגיור:

“בא לפני הלל גייריה אמר לו כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי (=מנהגי) מלכות?- לך למוד טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע (במדבר א) והזר הקרב יומת אמר ליה מקרא זה על מי נאמר א”ל אפי’ על דוד מלך ישראל נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד) בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. בא לפני שמאי אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת. בא לפני הלל אמר לו: ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה” (שבת לא ע”א)

הלל בניגוד לשמאי מקרב את הגוי ומניח לו ללמוד בעצמו את הלכות כהונה גדולה. ואמנם נסיונו צלח והוא בעצמו הגיע למסקנה שאינו ראוי לכהונה. דווקא דרך הקירוב בה נקט הלל כלפי הגוי, אפשרו לו בעצמו לקבל את הכלל המרחיק “הזר הקרב יומת”. הלל ידע לבור את המניע העמוק של המבקש להתקרב לעם ישראל ואלוהיו, מתוך הקליפות של משיכה לכבוד חיצוני. דברי הגר “ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה” מוכיחים את הצלחתו בגילוי רצונו העמוק, ומגלים לנו הלומדים דרך משמעותית בקרוב זרים ורחוקים (אותה לא היינו לומדים מהפרשה).

המקור השני מצוי במשנה ידועה באבות המבקשת לטעמי, לתקן גם הוא את הרושם המטעה אליו היינו עשויים להגיע תוך “נגיעה עירומה בספר” והפעם הדברים מפורשים וגלויים ושוב, דמותו של הלל נמצאת שם ולא במקרה:

“כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו” (אבות ה יז)

מטרת העיקרית של המשנה היא להימנע משלילה גורפת של מחלוקת. מחלוקת יכולה להיות דבר טוב ובונה וגם דבר רע ומחריב. מחלוקת עשויה להביא לברור הדעות, להעמקה והעשרה של התורה, היא עשויה לבטא את היופי בגיוון וריבוי הדעות האנוש. מחלוקת עשויה לתרום לחשיפת האמת הגדולה, לקידום האנושות וככלי למאבק בטיפשות ובגאווה שגם בה בני אנוש לוקים לא מעט. וכמובן מחלוקת יכולה להביא גם לתוצאות שליליות של הרס המרקם החברתי ויריבות אין קץ. לכן, מלמדת המשנה, אין לשלול מחלוקת באופן גורף, אלא להקשיב עמוק, אם היא לשם שמים יש לברך עליה ואם לא, יש להימנע ממנה.

מכאן דוגמה נוספת כיצד קריאה עירומה המתעלמת מהלבושים בהם הלבישו חכמינו את התורה עשויה להביא לדעות פשטניות ופנטיות, שאולי כוונתם רצויה אך בפועל מרחקות מהקודש במקום לקרב, מהרסות את החברה במקום לבנות.