השנה אנו לומדים כנושא שנתי את השבת. הלימוד מקיף מקרא, משנה, גמרא, מחשבה והלכה, שבת סמינריון וכו’. בין השאר הטלנו על התלמידים משימה (הערכה חלופית) למתג את השבת, לחשוב על ערך / ערכים של השבת ולנסות לשכנע את האחרים באמצעות סרטון קצר, למה כדאי לשמור את השבת. היצירות היו מקסימות ויצירתיות, כמו שילדים יודעים לעשות. צפייה בסרטונים הקצרים (עד 45 שניות) גילתה מוטיב שחזר על עצמו – שמחת הילדים על העדר הפלאפונים. התלמידים ביטאו בשלל דרכים מה קורה להם שעה שאין המסכים ממסכים. פתאום יש שלחן שבת של כל המשפחה יחד. פתאום יש הזדמנות לדבר עם חברים, לקרוא ספרים, פתאום יש קצת שקט, אפשר לחיות אחרת וטוב להם עם זה. השקט הזה מאפשר הקשבה, נחת רוח שכל כך חסרים במהלך השבוע. מובן שהפלאפונים הם רק גורם אחד. אבקש להתבונן בסיבות נוספות לכך בעקבות פסוק מהפרשה.

בתחילת הפרשה נגלה ה’ אל משה ופורס בפניו את חזון הגאולה. תכנית בעלת חמישה שלבים (“והוצאתי”, “והצלתי”, “וגאלתי”, “ולקחתי”, “והבאתי”), שלבים הכוללים יציאה ממצרים, קבלת תורה וכניסה לארץ המובטחת. משה אוסף את העם ומשמיע את החזון האדיר והנה התוצאה: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו ט).

למה בני ישראל לא שומעים למשה? למה לא מתלהבים מהבטחת הגאולה?

ההסבר הפשוט “מקוצר רוח ועבודה קשה”. עם עבדים שקוע בעבודת הפרך, בבוץ ובלבנים, לא מצליח להרים את הראש, לא פנוי להקשיב. השעבוד, הכניעה, הייאוש סותמים את הלב ואינם מאפשרים לשמוע את הקול המעורר. הם פועלים כאוטומטים, רק לסיים את היום, ללכת לישון ולקוות שלא יגיע יום המחר. מובן שכאשר יש קוצר רוח העבודה נהיית הרבה יותר קשה. וכשהעבודה קשה יותר נעשה האדם קצר רוח וחוזר חלילה…

נזכיר שבפעם הראשונה בו שמע העם את בשורת הגאולה הוא מאוד התלהב (ד, לא) “וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה’ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, … וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ.” אולם מאז עבר זמן רב. לעם קשה לקבל תהליכים ארוכים. אפילו למשה רבנו בתחילת הדרך היה קשה לקבל את העובדה שמהלך הגאולה הוא תהליך ארוך הכולל גם נסיגות וכישלונות. זהו חלק מכל תהליך התקדמות עומק וגאולה. ואם משה שלא עמד תחת עול השעבוד שואל ” לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה–לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה…” (ה,כג) קל וחומר לעם הסובל מקוצר נשימה כרוני.

הזוהר שואל “מהו מקוצר רוח? אמר ר’ יהודה, שלא היו נחים מעבודתם ולא היו אוספים לתוכם רוח מספיק. צריך לדעת לנוח על מנת לאסוף את הרוח ולא ליבש את הרוח מעבודה עבודה” אדם זקוק לאסוף רוח על מנת שחייו לא יהיו רק חיי חומר גס. אולם לשם כך צריך הוא מנוחה, זקוק האדם ליישוב הדעת. את זה פרעה ידע היטב “תכבד המלאכה על האנשים ואל ישעו לדבר שקר” תחבולתו הייתה לשבור את הרוח באמצעות העבודה הקשה ובכך להעלים מהעם את האמת הגדולה. אך דומני שגם ללא פרעה אנחנו מכירים מציאות כזו של עבודה שאף לא מסתיימת ולא נותנים לעצמנו תחנה לאיסוף רוח.

לפעמים הסיבה שלא שומעים כי לא רוצים. מקרה פרעה הוא דוגמה לכך כפיות הטבה, האכזריות, תאוות כח, מחרישים את האוזניים. נביאי ישראל שוב ושוב התעמתו עם תופעה אנושית מצערת הזו. דוגמאות אין ספור יש בספרות הנביאים ואביא רק אחת מספר עמוס: “וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא: וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא:” (עמוס ז, יב) אמציה היה מעשירי ונכבדי הארץ, נציג השררה והממסד הרקוב. אמציה מגרש את הנביא המתנבא על חורבן מלכות ישראל בשליחות אלוהיו. הוא מסרב להקשיב לנביא בגלל “כלוב הזהב” שיצר הכבוד המדומה של התפקיד, המשכורת השמנה, התפיסות המקובעות, כלוב המונע ממנו להקשיב לנבואת אמת. אמציה אינו מסוגל לחשוב על אנשים הפועלים למען אידאל ולכן שולח אותו ליהודה “ואכל שם לחם”, שם תמצא ‘פרנוסה’…

יש כיוון אחר להבין את קוצר הרוח שאינו מכוון לעם אלא למנהיג המתקשה לקצר את רוחו, מתקשה לצמצם דעתו הגבוהה לקטנות הדעת של עמו.

כך כותב הרלב”ג בביאור הפרשה (עמ’ 74): “והנה דיבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אמצעות אהרן, ולא האמינו ישראל לדברי משה, מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי כדי שיְיַפֶּה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באוזניהם – והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות האלהיות…”

על המנהיגים הרוחניים להכיר לעתים בפער בינם לבין צאן מרעיתם ולדעת את סוד הצמצום, ללמוד כיצד לפשט את הדברים הגבוהים שיהיו נגישים לעמך ישראל.

נסכם מספר כללים להתמודדות עם קוצר רוח:

1. יצירת תנאים להקשבה. ללא מסכים, ללא מסיחים, אחרת פשוט אין סיכוי להקשבה.

2. להקשיב עד הסוף. להבין שיש תהליכים ארוכים ותהליכי עומק. לא הכל כאן ועכשיו, לא תמיד יש תוצאות מידיות.

3. מנוחה, הפסקה הריצה האין סופית בעבודה. רק מנוחה מאפשרת “לאסוף רוח” כמאמר הזוהר. אבל כמובן אם יוצרים בה את התנאים להתבוננות עומק.

4. להיזהר מכלובי זהב של משכורת, כבוד, של קיבעון מחשבתי, להקשיב גם כשלא נח.

5. גם מוביל הרוח צריך לדעת בסוד הצמצום להתאים את המילים אותם משמיע ליכולת קליטת שומעיו.

הרבה אורך רוח ושנזכה לשמוע קול משה שבתוכנו.