חוויות והזיכרונות מבני עקיבא רבים ויש הנטועים עמוק בנוף חיי. אני משערת שחלקם משותפים לכל הבוגרים: המדריך הראשון, העלייה לחבריא ב’, המחנות, המסעות. בחרתי לספר על זיכרון שמתחיל בתנועה ומסתיים הרבה אחריה, זיכרון של תובנה מאוחרת יותר, שיש בה כדי ללמוד עלינו ועל סביבתנו, על המציאות הכל-כך מורכבת בה אנו חיים. זהו זיכרון של יחד גם אחרי שנפרדים, מתבגרים ונפרדים.

לפעולות של ימי החול, המדריך שלנו הגיע כמעט תמיד רכוב על אופניו. הוא תמיד מיהר, רצה להספיק לדאוג לכולם. הוא היה נימוסי וג’נטלמן, בימים בהם רצינו להיות “זרוקים” ומשוחררים. שמעון בירנבאום היה אחראי ודייקן, גבוה, רזה, בעל מבטא בריטי. הוא עלה ארצה עם משפחתו ב-1970 מאנגליה. אחרי שלושה חודשים קלט את העברית והתערה חברתית ולימודית.

יחד קטפנו ניצחונות בשבתות ארגון ובמחנות, יחד התנדבנו למשימות חברתיות. התייעצנו בו, במדריך הבוגר משבט גולן, והקשבנו למסרים שהעביר בפעולות. הימים חלפו ודרכינו נפרדו. רק בדיעבד הסתבר, שזו היתה פרידה לנצח. שמעון, למדתי מאוחר יותר, בחר ללמוד בישיבת ההסדר בשעלבים. הוא נלחם במבצע שלום הגליל ונפצע. כשהחלים חזר ללימודים אינטנסיביים. במקביל המשיך להקדיש מזמנו למען הקהילה, שימש אוזן קשבת לצעירים ממנו ופעל למען עולים ומסורבי עלייה. לאחר לבטים בין רפואת שיניים לבין חינוך, החליט על לימודי הוראה והסמכה לרבנות. שמעון נשא לאישה את מיכל ידידי, ויחד שינו את שם המשפחה לבירן. בשנת 1989 עברה המשפחה להתגורר בכפר דרום, בגוש קטיף. שמעון מונה לרב היישוב וערך מחקרים בנושאי מצוות התלויות בארץ במכון התורה והארץ.

בכ”ד באייר תשנ”ב (27.05.1992), בשעה שמונה בבוקר, הלך הרב שמעון מביתו בכפר דרום אל מקום עבודתו במכון שמול שער היישוב. כשחצה את הכביש, התנפל עליו מחבל ודקר אותו למוות. הרב שמעון היה בן 31 במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין נווה דקלים בגוש קטיף, ובפעם השנייה, עם פינוי הגוש, נקבר בהר הזיתים בירושלים.

לפני כמה שנים חזרתי מכנס בדרום קוריאה. בדרך לארץ החלפנו מטוסים בשדה התעופה של תאילנד. עייפה מהשעות הרבות בדרכים, הרמתי את עיני וראיתי להפתעתי זוג מבוגר צועד לכיווני. על אף השנים הרבות שחלפו, ידעתי מיד מיהם. פניהם היו כה מוכרות. הם צעדו לאט וחיפשו את הטיסה לתל-אביב. שלושה עשורים עברו מאז ראיתי אותם מגיעים לסניף בשבת ארגון, מלווים במבטי גאווה את בנם המדריך שמצעיד את החניכים.

עבורם היו אלו מראות חדשים, קודים תרבותיים אחרים משהרגלו אליהם. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בשבעה. אנחנו החניכים של שמעון, אמרנו. אחרי השבעה, כל אחד מאיתנו קיבל מכתב תודה על כך שזכר ובא לנחם. כאשר התמודדו עם השכול הנורא ביותר, חשבו על אותם חניכים-לשעבר וזרים-דהיום שבאו.

התלבטתי. לא ידעתי מה לעשות. הרי לא ייתכן שיזכרו. לומר שלום? להציג את עצמי? האם אפתח פצעים מן העבר? איך להתנהג? לא קמתי אליהם. ההתלבטות נמשכה כל הדרך הארוכה הביתה. נחתנו. קצת לפני ביקורת הדרכונים ראיתי אותם שוב.

ההתלבטות נעלמה. “שלום, אני חניכה של שמעון”, אמרתי. מבט של שמחה הציף את פניהם של פאול-פנחס וחנה בירנבאום. עמדנו ושוחחנו על הימים שהיו, על שמעון, למדתי על מפעל חייו ועל ארבעת ילדיו ועל נכד חדש, שעתיד היה להיוולד לאלמנתו ששיקמה את חייה ונישאה שוב.

ספרתי להם על ההתלבטות שלי, על ההיסוסים האם לבוא ולדבר. פנחס השיב: “הבאת לנו שמחה. הזכרת לנו את שמעון. ואנחנו יודעים דרכך שיש עוד אנשים הזוכרים אותו. את היית החניכה של שמעון, וזה אומר שאת קצת גם שלנו”.

“ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”, אמר ר’ עקיבא, על שמו נקראת התנועה שלנו. את האהבה הזו קיבל שמעון מהוריו והעביר לנו, ובשעת אסונם הנורא יכולנו להשיב להם משהו ממנה. ולכן בני עקיבא היא הרבה יותר מתנועת נוער; היא דרך חיים, היא דרך לכל החיים.

 

ד”ר עליזה לביא (שבט “היובל”, סניף נתניה מרכז) חוקרת-יוצרת, מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן. פעילה חברתית ואשת תקשורת. מהדמויות הבולטות בשיח התרבותי-יהודי בישראל. ספרה הראשון “תפילת נשים” זכה בפרס National Jewish Book Award, תורגם לשפות שונות והוא רב-מכר בישראל ובעולם. ספרה השני “התרמיל היהודי” יצא לאור בימים אלה.